חפש בבלוג זה

יום שלישי, 8 במאי 2018

געגועים לשמיטה וחידוש הברית עם האדמה



פרשת בהר תמיד גורמת לי עצבות מסוימת כי היא מזכירה לי עד כמה אנחנו רחוקים מחיים על פי התורה. מצוות השמיטה, היובל ואיסור הריבית הם כיום צל חיוור של המקור המקראי (במקרה של הריבית זה נראה יותר כמו פארודיה). כבר אמרו רבים שמצוות השמיטה היא קשה ליישום וכי גם בעבר היא נשמרה באופן חלקי בלבד. הדברים נכונים במיוחד לגבי שמיטת הכספים ונראה כי התורה מודעת היטב לעובדה כי קיומה תלוי במציאות חברתית סולידרית ואינטימית (מעניין לציין שבניגוד לתפיסה הסוציאליסטית שבה השיטה הכלכלית מייצרת סולידריות, כאן הסולידריות היא הבסיס שבלעדיו ברור שהשיטה נדונה לכשלון). אולי משום כך הרמב"ם ייחס את חידוש השמיטה והיובל למלך המשיח ולעידן המשיחי. בעצם ברור שזה כך – הפקרת השדות לכל אדם ואפילו לחיית השדה, ביטול רדיקלי כל כך של קניין ומעמדות – מה יכול להיות משיחי יותר מזה? ואף על פי כן, תמיד עם קריאת הפרשה הזו וגם זו שאחריה שקושרת במפורש בין אי- ההשמטה לבין גזירת הגלות מן הארץ אני חש כי גם היום, מצוות השמיטה והיובל הם סודות שגילוים הוא חיוני לקיום על האדמה הזו.
השבוע קראתי את המאמר הנפלא של הרב שג"ר "אבא אלוקים ואמא אדמה", דרשה שניתנה ביום העצמאות של שנת שמיטה. במאמר טוען הרב שג"ר שהשמיטה והיובל פועלים בכיוונים מנוגדים ומשלימים זה את זה. מטרת השמיטה היא ליצור ניכור מסוים – התרחקות מן האדמה:
"התורה נלחמת בטיפוס ה'ילידי', בעם הארץ ובתפיסת הארץ שלו. ילידיות זו היתה כרוכה באופן עמוק באליליות. התורה אוסרת על פולחן הקדשות ואלות הפריון, גם את אדמתו אסור ליהודי לבעול בכל רגע שירצה. מצוה השמיטה מכוננת זרוּת עקרונית, ניכור מתמשך בין היהודי למקומו. אין חפיפה מלאה בין המקום לבינו, הוא איננו ארצי".
לעומת זאת, היובל פועל הפוך – מטרתו לכונן את הקשר, הפרדוכסלי במובן מסוים, בין האדמה לחירות:
"מצוות היובל פותחת חזית אחרת, המלחמה איננה נגד האיכר הילידי, עם הארץ, אלא נגד העקור נטול השורשים. בעוד שהשמיטה מדגישה את השוויון, היובל, וכך הוא מכונה בספרי ח"ן, הינו עלמא דחירותא....היובל מציע חירות אחרת. החירות איננה שלילה של ההתקשרות. להפך, הדרור של השמיטה קושר את האדם בקשר שמקורו קודם לרצונו החופשי של האדם. הוא קשור לאדמה שאינו יכול למכור אותה לצמיתות. הדרור מתבטא דווקא באפשרות של כל אדם לחזור לאדמתו, ולא באפשרות שלו למכור אותה כרצונו. אפשר היה לחשוב על הגלות כשחרור, ניתוק הכבלים הקושרים את העם לארץ. באופן מפתיע, דווקא החזרה של העם אל האדמה נתפסת כשחרור שלו, 'להיות עם חפשי בארצנו', למרות שאין כאן התרה של קשר אלא חידוש שלו. בחזון של חירות עולמית אין רק כפר אחד, אלא כל עם יושב בכפרים באדמתו שלו. "
אם להמשיך את אותו הרעיון נראה כי היום אנחנו סובלים מכך שהעדרה של הדיאלקטיקה שמתאר הרב שג"ר בין "הגלותיות" המופשטת של השמיטה למוחשיות הילידית של היובל, יוצרת מצב שבו הקלקול ניכר בשני הכיוונים. מחד, עבור חלק מן הציבור בארץ, הארץ עצמה איבדה את חינה. לאנשים אלה המתבוננים מנקודת המבט האוניברסאלית הגבוהה, גילויי האהבה אל האדמה מעוררים תחושה כי מדובר באלילות. לפתע, ובניגוד גמור לאבותיהם אוהבי האדמה, הקיום היהודי המופשט דווקא נראה להם אמיתי ונעלה והאדמה נתפסת לא כמקור לפריון ושפע אלא כמקור לדמים בלתי נגמרים. הגלות מעולם לא נראתה מושכת יותר.
מנגד, העדרה של השמיטה בצורתה המקורית והעלמותה של ההתרחקות המכוונת מבעלות אחת לשבע שנים, הובילה חלקים אחרים מן העם לשיח בעלות כוחני שמתקרב לילידות בסגנון הכנעני (על הפספוס הטמון במשפט "הר הבית בידינו" כתבתי לפני שנה, ביום ירושלים). מה שנדמה כאהבת הארץ הוא לעתים אהבת הבעלות שלנו על הארץ. למרות שהאהבה הזו נאמרת בשם ה', לא תמיד ברור שלקב"ה יש בה מקום באמת.
 במובן הזה גם התפיסה הזו נוצרת בחובה ניכור לאדמה עצמה, שהרי האדמה איננה נאהבת בפני עצמה - היא מהווה רק תשתית לשמות שנותנים לה.  בפתיחת המאמר הנ"ל מצטט הרב שג"ר  את ברל כצנלסון: ..."אהבת המולדת שלנו מהי? האם זה הקשר הממשי לאדמה אשר עליה דרכנו מילדותנו, אהבה לפרחים אשר הרהיבו את עינינו, לאויר אותו נשמנו, לנוף אשר עליו גדלנו, לשקיעת החמה אשר ידענו? לא ולא. הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר, הוא דבק בפסוקים ובשמות היסטוריים אהבנו מולדת מפשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם הזה היה לכח דינמי עצום"
האם יש סיכוי לחדש את הברית עם האדמה הזו? לחוש אותה באמת, כפי שהיא עכשיו ומעבר לכל מה שנאמר עליה ונגדה? האם  אפשר יהיה להניח, ולו לרגע, לכל המסכים שנמצאים ביננו ובין המקום הזה, כל "הפסוקים והשמות ההיסטוריים" שנרשמו בנו?
השבוע עלה בי רעיון למהלך כזה. אני קורא לזה "שמיטת השמות". היא מבוססת על הרעיון כי בתוך אותה הזרה שהרב שג"ר מדבר עליה בנוגע לשמיטה טמון גם המפתח להתחדשות ולראיית המקום הזה באור חדש לגמרי. הרעיון הוא לוותר, זמנית, על כל השמות, פעם בשבע שנים למשך שנה אחת. בשנה הזו, לא תהיה "ירושלים" או "הר הבית" או "הגדה המערבית". זו תהיה שנת השכחה הגדולה – ללא סיפורים. נצא החוצה ונתבונן באדמה כפי שהיא באמת, מתחדשת בכל רגע נתון. אל תדאגו, אחר כך נמשיך לספר סיפורים אבל אולי אחרי הנשימה הארוכה הזו הם ישתנו קצת. 
(אולי כל הפרויקט יכול להתנהל במימון של חברתWaze  )