הבית
יעקב (איז'ביצא) מפרש כך את ענין השעיר המשתלח:
"והנה
עניין שעיר לעזאזל שאיתא בגמרא (יומא ס"ז עב) שמכפר על מעשה עוזא ועזאל. כי
הם קטרגו על בריאת העולם באמרם "מה אנוש [כי תזכרהו]" (זוהר בראשית
כ"ה ב). והנה זה הכח צפון בלב האדם שמקטרג על הוייתו. וממילא זה הכח ירצה
להביא את האדם לאבדון ותהו ולכן ירצה להחטיאו. אכן ברצון השי"ת ירחיק את
הצפוני וידיחהו אל ארץ ציה. ויסתיר זה הכח
למצולה שלא יוכל לשלוט על האדם. ולכן זה העצה לשלוח את השעיר."
החלק
המשונה הזה של עבודת יום הכיפורים, שילוח השעיר למדבר, נתפס על ידי האיז'ביצא
כמעשה הקשור למקום עמוק בנפש האדם – הכח האובדני, המקטרג על הוויתו הפרטית ורואה
בה טעות. זוהי הטענה של המלאכים עזא ועזאל כפי שהיא מובאת בזוהר ובמדרשים – מכיון שאין ספק שהאדם עתיד לחטוא, מלכתחילה בריאתו היא טעות. במדרש, הקב"ה מוכיח להם כי בנסיבות דומות גם מלאכים יחטאו והם אכן יורדים לעולם ועושים פה הרבה מאד שטויות. אבל כשחושבים על זה, טענתו של הקב"ה היא מוזרה - הרי נפילתם של המלאכים רק מחזקת את הטענה שלהם על בעייתיותה היסודית של הבריאה. השאלה שלהם עומדת: מי צריך את זה בכלל?
אני רוצה להרחיב קצת את דבריו ולטעון שבנקודת המבט של המלאכים הנפולים מונחת שלילה לא רק של הפרט אלא גם של התרבות
האנושית בכללותה. אני
חושב הרבה על הענין הזה כי בשנים האחרונות אני חש שנקודת המבט הזו נוכחת מאד בכל מקום
ובמיוחד בעולם התרבות: האמירה כי התרבות האנושית, בייחוד בגלגולה המודרני, היא כח
משחית שהרע בו רב על הטוב. במידה רבה העמדה הזו טוענת (לפעמים בגלוי ולפעמים במשתמע) כי "שבירתו הוא תיקונו", כלומר, מכיון שהקלקול שלנו יסודי כל כך הדרך היחידה לתיקון המציאות היא הרס תרבות
וחזרה, איכשהו, לנקודת האפס. כאמור, הנטייה הזו מפעפעת בכולנו ואני מודה שאני בהחלט מתפתה לה לא מעט. אפשר בהחלט גם להגן עליה. מה שנדמה כייאוש פסימי מן העולם יכול להיות גם פקחון – ההבנה כי יש צורך
להרוס עד היסוד לפני שבונים מחדש. לטעמי, חלומות האפוקליפסה השונים הרווחים מאד
באזורנו יושבים בדיור על הנקודה הזו. מכיון שהמציאות היא קשה מדי לתיקון, אנחנו חולמים
שיבוא משהו ויטרוף לגמרי את הקלפים ונתחיל הכל מהתחלה.
נקודת
המבט הזו על התרבות איננה חדשה. כפי שהאיז'ביצא אומר היא מלווה אותנו לכל אורך
הדרך (לכן צריך לעשות מעשה על מנת להרחיק אותה). הרעיון הזה שהתרבות היא משחיתה ביסודה היא מרכזית מאד להגות הטאואיסטית ובמיוחד לז'ואנג דזה. הנה לדוגמה קטע על האלימות
המובנית של התרבותהאנושית:
מה
שמעניין אותי במיוחד זה הביטוי העכשווי לגישה הזו: האוירה הכללית שהיצירה
האנושית כבר לא בשליטתנו ושהיא הפכה להיות מסוכנת מאד. מי שנתפס לעניין
הזה בעידן המודרני היא התנועה הרומנטית, תגובת הנגד למהפכה התעשייתית ולעליית הרציונליזם.
הרומנטיקה נולדה מן ההכרה במרחק העצום שנפער ביננו לבין עולם הטבע לאור התפתחותה
המואצת של האנושות. כיום, ניתן לומר כי במידה רבה הגעגועים הרומנטיים לעולם האבוד,
הטרום-מודרני הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם המודרני. במילים אחרות,
המודרניות עצמה אחוזה בתחושה קשה של אבדן והליכה לקראת אסון. בגירסתה הנוכחית, הרומנטיקה מאופיינת
בקווים אקולוגים חזקים (מה שנקרא לפעמים "אקו-רומנטיקה"), הרואים בכל
התרבות האנושית יסוד משחית. (אמנם לרוב מדובר רק בשלילת התרבות האנושית ולא באדם
עצמו אבל בצורתה המוקצנת ביותר, החזרה אל העבר מדומיינת ללא בני אדם כלל, כפי
שמציגה התנועה להיכחדות מרצון של האנושות). ככלל, נדמה לי כי התפיסה כי האנושות הושחתה עד
למעבר לנקודת התיקון רווחת מאד והיא מתוארת בתמצות בשירו הנפלא והמדכדך למדי של
לאונרד כהן "The Future" , שם אומר כהן בפשטות:
"I've
seen the future brother, it is murder"
 |
| להרוס את העולם הישן, לבנות עולם חדש (פוסטר ממהפכת התרבות). תודו שזה נראה כיף |
אגב, במאה ה-20 היו חברות שניסו את זה. בסין של שנות
השישים והשבעים היה מאמץ כזה למחוק את כל מה שישן בכדי לכונן חברת מופת. באותו כיוון אבל באופן אפילו עוד
יותר מטורלל עשו את זה בקמבודיה במטרה לחסל
לחלוטין את המעמד העירוני ולבנות חברה חקלאית אוטופית. קראו לזה שנת האפס.
כפי שניתן לצפות, העתיד העגום הזה ניכר במיוחד במדע
בדיוני. למשל, בסופו של הספר הנפלא "רשימות מן המאדים" של ריי ברדברי
שנכתב כבר בסוף שנות הארבעים. בספר, אחרי שבני האדם השמידו את האוכלוסיה הילידית
של המאדים ואחר כך הצליחו להרוס גם את כדור הארץ בשואה גרעינית, מגיעים כמה ניצולים אל המאדים במטרה להתחיל מחדש. בנחיתתם הם עורכים מעין טקס התנתקות מן העולם הישן ושורפים את הניירות שהביאו מכדור הארץ: "אגרות חוב ממשלתיות; עקומת העסקים 1999; מסה על הדעה הקדומה בדת; בעיות
האיחוד הפאן-אמריקני...". מי שיוזם את השריפה מסביר אותה במילים הבאות:
"אני שורף
אורח חיים, ממש כפי שאותו אורח חיים נשרף עתה על פני האדמה... החיים על האדמה
מעולם לא הסתכמו בעשיית משהו טוב באמת. המדע הקדים אותנו מדי, והאנשים אבדו
בישימון מכני, כמו ילדים המתרגשים מדברים יפים, המצאות, מסוקים רקטות. מדגישים את
הדברים הלא נכונים, מדגישים את המכונות ולא איך לשלוט בהם... עכשיו אנחנו
לבדנו...די בכך כדי להתחיל הכל מחדש. מספיק כדי להפנות עורף לכל מה שהיה על כדור
הארץ ולכונן קו חדש[1]"
לפני כמה שנים נתקלתי בביטוי דומה לרעיון הזה בסדרה
המחודשת והעגמומית Battlestar Galactica [אזהרה: אל תראו את זה. זה
ממכר מאד ולא ממש שווה את זה] . הסדרה מתארת מאבק ממושך בין בני האדם לבין המכונות שהם
יצרו או ליתר דיוק, את מנוסתם הפאתטית של בני האדם המעטים שנותרו אחרי שואה
גרעינית שהחריבה את העולמות שלהם. באופן מעניין הסדרה בנויה כמעין פרה-היסטוריה
שבה בני האדם מנסים למצוא את כוכב הלכת ארץ, כוכב שמופיע בנבואות כמקום מפלט עתידי. מה שמעניין לעניננו הוא הסוף. כשהכוכב המבוקש
נמצא, מחליטים בני האדם בהחלטה משותפת להשמיד את ספינתם ואת כל סממני התרבות שלהם
ולהתחיל מהתחלה. הם שולחים את ספינתם אחר כבוד אל תוך השמש ויורדים לארץ עם תיקי גב בלבד.
אם נחזור לבית יעקב - הכח
הזה, המקטרג, השופט את האנושיות לשלילה נצחית נראה לנו נסיבתי. הוא תמיד נתלה בדמיון על עבר נקי, אידאלי אבל למעשה הוא מושרש
עמוק בתוכנו. אולי ניתן לומר כי זו גם הכוונה הפנימית בתיאור היחסים המיניים בין המלאכים
לבנות האדם, יחסים שהולידו את קול המלאכים בתוכנו כסוג של מטען גנטי-רוחני. מכאן שיום כיפור (שבו, באופן
אירוני אולי, אנחנו מתחפשים למלאכים בעצמנו) הוא קודם כל יום של הבדלה - הכרה בכך שהקיטרוג הזה נמצא בנו ושיש צורך להרחיק
אותו למקום שומם. כידוע, הזוהר הקדוש הוא ספר ריאלי מאד. הוא נמנע מלטעת בנו תקוות שווא על כך שניתן להשמיד את השעיר באופן מוחלט. הוא מושלך למקום המדבר ושם הוא מתפרק לגורמים (כדברי הגמרא ביומא "נעשה איברים איברים"). אגב, החלק הזה באישיותנו, זה שרוצה פשוט להשמיד הכל , כל כך דומה לחלקים המתוקנים שלנו שהדרך היחידה להבדיל
בינו לבין השעיר שמוקדש לה' הוא בהגרלה (כלומר ללא תהליך של דדוקציה רציונלית).
ההמתקה
של כל הסיפור הזה מתרחשת בסוכות. סוכות הוא חג האמונה והסוכה עצמה נקראת "צלא
דמהימנותא" (צל האמונה) אבל בהקשר שלנו אולי נכון יותר לדבר על אמון. אחרי
שהשעיר מוכר, מזוהה ומושלח, אנחנו מביעים את האמון שלנו בכך שניתן, עם הכוחות שברשותנו לבנות מרחב קדוש. הסוכה היא מיוחדת
בכך שהיא אמורה להיות גם חזקה ויציבה מספיק בכדי להגן עלינו בפני הרוח והשמש אבל
גם אוורירית מספיק בכדי שהקשר שלנו עם המציאות הטבעית והעליונה ישארו בחיוניותם.
אבל זה כבר אופטימי מדי להיום. בינתיים קבלו את השיר של כהן להתענגות על האפוקליפסה עד לכל נדרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה