(את הרשומה הקודמת על הנושא הזה אפשר לראות כאן)
בקיץ
נסעתי עם חבר לבקר בסוסיא. לא ליישוב היהודי המחודש ולא לאתר הארכאולוגי אלא
לסוסיא הערבית וליתר דיוק, לגבעה חשופה בדרום הר חברון בה יושבות שני משפחות
פלסטיניות. הפלסטינים באזור סוסיא ידועים בזכות צורת החיים המיוחדת שלהם – עד לא
מזמן חלקם הגדול התגורר במערות. כיום, רבים מהם כולל המשפחה שביקרנו כבר לא חיים
כך (למרות שהמערה שלהם עדיין קיימת ונעשה בה שימוש חלקי – עוד על כך בהמשך).
לשוכני
המערות של דרום הר חברון לא הגעתי לבד. מי שהביא אותי לשם הוא ידידי אהוד קריניס
מקיבוץ שובל, חבר המרכז שאני קשור אליו באוניברסיטת בן גוריון. אהוד חבר כבר שנים
רבות בקבוצה קטנה של פעילים שמנהלים קשר קבוע עם תושבי אזור סוסיא וכן עם כפריים
מאזור שכם. כבר מזמן דיברנו על כך שאצטרף לאחת הנסיעות. המשפחה הביעה נכונות לפגוש
אותי-המתנחל ובאותו השבוע עלתה הזדמנות להגיע ולהשתתף בסעודת איפטר – שבירת הצום
היומית בחודש הרמדאן.
יצא
שהביקור התרחש בזמן רגיש ביותר. יום קודם לכן הרס הצבא את שני בתי המגורים של
המשפחה שביקרנו, בתים שהוגדרו כבנייה בלתי חוקית. החברים שנסעתי איתם היו שם גם
ביום קודם לכן, מיד לאחר ההריסה אך למרות האוירה הטעונה הם החליטו לסוע שוב ואני
החלטתי להצטרף.
בדרך
מבאר שבע לסוסיא אהוד סיפק לי קצת רקע על המקום ועל שוכני המערות. מסתבר שכשאזור
זה נכבש במלחמת ששת הימים תושבי האזור חיו בעיקר במערות (הסיבה לכך שתושבי האזור
בחרו בצורת החיים המקורית הזו לא לגמרי ברורה). לדבריו של אהוד, מכיון שלא הייתה
כל בניה משמעותית בשטח המקום לא הוכר כיישוב (ואכן מבחינת מערכת הבטחון סוסיא
הפלסטינית איננה נחשבת יישוב מוכר). מאוחר יותר, רבים מהם החלו לבנות בתים מעל
לפני הקרקע, בתים שנתפסים כלא חוקיים. בשנות השבעים והשמונים הוקמו באזור
ההתנחלויות בית יתיר (1977) וסוסיא (1983). חלק מן המשפחות הפלסטיניות באזור
התגוררו על חורבותיה של סוסיא העתיקה שהייתה יישוב יהודי בתקופת המשנה. ב-1986,
כשסוסיא העתיקה הפכה לאתר ארכיאולוגי המוקדש לעברה היהודי בתקופת המשנה, גורשו משם
המשפחות הפלסטיניות שגרו באזור. חלק מהם, כמו המשפחה שאצלה התארחנו, עברו לגור על
אדמותיהם החקלאיות. במקרה הספציפי הזה, האדמות האלה נמצאו על גבעה חשופה בין סוסיא
ליתיר. לטענתו של אוהד, בשנים האחרונות נעשה מאמץ מכוון של הרשויות הישראליות
לדחוק את תושבי סוסיא שוכני המערות לשעבר אל עבר המטרופולין הקרוב הלא היא העיירה
יטא. המגמות האלה מצד הרשויות הלכו והתגברו, בייחוד לאחר הרצח של תושב סוסיא יאיר
הר סיני במהלך האינתיפאדה השנייה. כתוצאה מכל זה נוצר מצב בלתי אפשרי – הגבעה עליה
מתגוררת המשפחה שביקרתי נמצאת בשטח C, אזור בו הבנייה מותנית בהוצאת היתר בנייה כפי שנעשה בכל מקום
במדינת ישראל הריבונית. אלא שבשטח C מעט מאד היתרים ניתנים
לפלסטינים. (ראוי לציין שיש מי שחולק על העובדה הזו, כמו גם לגבי כל העובדות
המצוינות כאן. אבל מהתרשמותי לגבי אזור גוש עציון לפחות, גם לתושבי כפרים
"ידידותיים" מנקודת מבט ישראלית כמו חירבת זכריה, קשה מאד להשיג היתרי
בניה).
לסוע
עם חברי קבוצת הכפרים על כביש 60 היא חוויה אחרת לגמרי. בזמן הנסיעה אהוד מציין את
שמות היישובים בדרך - סנסנה, סמוע, עשהאל,
אביגיל, יתיר, יטה – שמות שלעתים נדירות נאמרות בנשימה אחת. בדרך, אנחנו זהירים
ומנסים להמנע מלדבר על מפעל ההתיישבות היהודי ומתרכזים בהווה ובקיים. אבל
הפרספקטיבה של חברי לגבי המתרחש בדרום הר חברון היא ברורה והיא מתבררת אף יותר
אחרי שאנחנו מתחילים לטפס בדרך המשובשת אל הגבעה החשופה בה מתגוררים המארחים שלנו.
כשהגענו
אחד מבני המשפחה הראה לנו את המתחם ואת הריסות הבתים. הבית שלו, שעמד שם 15 שנה
ובית הוריו הזקנים שעמד כשנתיים נהרסו יומיים קודם לכן. במקומם נבנו כמה סככות
מאולתרות ומעין אוהל עם גג בלבד ששימש ללינה, וכמה דירים לכבשים. מתחת לשטח ניתן
היה לראות את המערה הישנה, חסום חלקית בלוח בטון גדול ששימש בעבר כמשקוף. מסתבר שב
2001 אחרי הרצח של הר סיני המערה נהרסה על ידי הרשויות. למעשה, המשפחה הזו יצאה
בזול – הפתח נפגע קצת והמערה קצת קטנה יותר בגלל כמויות האדמה שהוכנסו אליה אבל
בסך הכל היא עדיין שמישה. בחום היום במהלך הרמדאן, ניתן היה לשבת בה בנוחות יחסית.
השמש
החלה לשקוע ואני שאלתי אם אוכל להתפלל מנחה על הגג שלהם. במקביל, בני המשפחה החלו
להתכונן לשבירת הצום. אחרי התפילה שלי, התפלל גם בעל הבית וישבנו לסעוד יחד. ישבנו
שם, על מזרונים דקים בחוץ והבנות הגישו את האוכל. בעל הבית הבית, חאג' חליל ואשתו
חדיג'ה, בנם (שנשוי לשני נשים) וילדים רבים. האוכל היה טעים ובשפע (אם כי ברובו
כמובן, לא ממש רלבנטי לגבי). להפתעתי האווירה הייתה נינוחה להפליא בייחוד כשחושבים על מה שארע שם
רק יומיים קודם לכן. אחרי האוכל, הילדים נרדמו על המזרונים ואחת הנכדות הגדולות
הביאה לנו תה מתוק ופירות. התבוננו מזרחה, אל עבר יתיר. בעבר הרחוק, כך סיפרו לנו,
הם היו נעים בכל השטח הזה עם הצאן שלהם, יורדים עד ערד ולעתים אפילו חוצים את
הירדן. בתקופות הצחיחות, עלו עם הצאן צפונה עד השומרון. תנועה כזו היא כמובן חלום
עתיק עבור כולנו. עבור המשפחה הזו, מרחב התנועה הצטמצם באופן קיצוני, לגבעות האלה
שבין יתיר, סוסיא וכפר יטא.
להפתעתי, היה לי די נוח שם. לבושתי, התקשורת
הישירה ביננו הייתה מוגבלת מאד עקב חוסר הידע שלי בערבית, ובכל זאת, הישיבה שם
נעמה לי. למרות התנאים הפשוטים לא היתה שם תחושה של דלות, או מסכנות או אפילו כעס.
כשישבתי שם נזכרתי באחת האמיתות הידועות של הציונות, בייחוד בגרסתה המתנחלית (והיא
הסיבה אולי, שהרגשתי שם בנוח) – שהם, באופן ברור וכמעט מביך, האידאל הרומנטי שלנו.
הם "הערבי עם הנרגילה" שיושב בקצה של כל זולה, בכל גבעה ביהודה ושומרון,
החלום שלנו,
לחיות
מתחת לכיפת השמיים וצמוד לאדמה.
כשנפרדנו
אמר לי בעל הבית שהוא לא יודע איך זה קרה שהפכנו לאויבים. ולרגע, גם אני שכחתי.
ב
הפינוי
המתוכנן של עמונה נראה כל כך טפשי ומיותר (ולמרות שהוא נמנע לעת עתה, יש לי תחושה
חזקה שלא שמענו את המילה האחרונה בענין). אם זה אכן צדק אז הוא חסר פשר. אנשים
יאלצו לפנות את האדמה שהם יושבים עליה מבלי שמישהו יהנה ממנה - לטובת אידאל שלא
ימומש. יותר מכל, הסיפור הזה מעיד על חולשתה של המדינה שלא השכילה להסדיר את מעמדם
הקניני של האדמות שעליהם היא שולטת, ובאופן כללי יותר, שלא מצליחה להחליט מה לכל
הרוחות היא רוצה לעשות ביהודה ושומרון.
בניגוד
לטענות הנשמעות בענין הזה, קניין ובפרט קניין על אדמות הוא דבר נזיל ביותר. מדינות,
כמעט כולם, מלאימות ומפקיעות אדמות לעתים. במקרה של יהודה ושומרון ההסתמכות על
העבר היא מצחיקה – מדוע בדיוק חלוקת האדמות של המלך חוסיין שהתבססה על הסיפוח הלא
חוקי של הגדה המערבית ב1948 מחייבת אותנו? ומה לגבי המציאות שנקבעה פה על ידי
הרשויות של האימפריה הבריטית או התורכית? ולמה לעצור שם – אולי כדאי לשלוף את כמה
מסמכים מהתקופה הממלוכית? מה, הממלוכים לא בני אדם? הנקודה היא, ששינוי שלטון
במקום מסוים, בוודאי כשהוא מלווה בשינוי משמעותי של הרכב האוכלוסייה מלווה בהכרח לטוב
או לרע גם בשינוי בקנין. מלחמת העצמאות היא כמובן הדוגמה האולטימטיבית. ברמה
החוקית קוראים לזה בכל מיני שמות, כמו למשל נכסי נפקדים, מונח שנשמע גם לאחרונה
בהקשר של עמונה. בתחילת שנות החמישים המדינה עשתה שימוש ברעיון הזה כדי להפקיע
אדמות של ערבים שאכן ברחו במהלך המלחמה, אבל לפעמים הנפקדים האלה לא ממש נפקדו.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא של הכפרים איקרית ובירעם שתושביהם נתבקשו לעזוב את ביתם
באופן זמני והזמני הזה נמשך עד היום הזה. מדוע תושבי איקרית ובירעם
לא מצליחים לחזור למקומם למרות עתירות אינספור לבג"ץ? האם הטענות המשפטיות
שלהם חלשות יותר מאלה שעתרו נגד עמונה? לא נראה לי. האמת היא שהסיבה לא נובעת מחוק
זה או אחר, למרות שניתן אולי לנסח אותה באופן ליגליסטי – היא טמונה בעצם ריבונותה
החדשה של המדינה. במילים פשוטות (שאולי לא כ"כ נעים לשמוע ולהשמיע) - הייתה
מלחמה והמציאות כאן השתנתה לגמרי. הסיבה שבית המשפט עושה בעמונה את מה שלא נעשה
בעתירות נגד הכפרים בתוך הקו הירוק נובעת באופן מהותי מן העובדה שלא ברור לנו מה
קרה ב-1967. לכן צריך להעלות באוב כל מיני צווים של הירדנים או של כל מיני ישויות
אחרות שכבר מזמן לא נמצאות כאן.
כשחושבים
על זה, מצבם של שופטי הבג"צ די דומה
למצבם של משפחתו של חאג' חליל ושל תושבי עמונה. כפופים לכל מיני הסדרים ישנים שלא
תואמים את המציאות כלל. חיים, כמו כולנו בהריסות של הסכם אוסלו מבלי יכולת לשקם
אותם או להרוס אותם לגמרי על מנת לבנות משהו חדש. תקועים.
ג
הם
נצמדים לגבעה שלהם ואנחנו נצמדים לשלנו. ההשוואה הזו, בהתעלמות הגסה שלה משאלת
הצדק, (האינסופית, המייאשת), בוודאי מקוממת רבים משני עברי המתרס. ההצמדות הזו היא
פיזית כמובן אבל לאחרונה גם משפטית מאד. כלומר, על מנת להזיז אחד את השני אנחנו
משתמשים באמצעים חיצוניים, אובייקטיבים לכאורה בדמות חקיקה וצווי בית משפט. בשמאל
פועלים לפרק מאחזים באמצעות בג"צ, בימין מקדמים את חוק ההסדרה. כמובן שבהעדר
הסכמה על הסמכות העליונה והאמיתית (החוק הבינלאומי, חוק המדינה, חוקי התורה) הרי
שבסופו של דבר מדובר בכיפוף ידיים שתוצאותיו אקראיות ומשתנות תדיר. כשאני חושב על
יושבי המערות ועל תושבי עמונה, הפעילות המשפטית הזו נראית לי עלובה וטרגית וחסרת
סיכוי.
זה
החלק בכתיבה שבו אני מתחיל להלחץ. מה אני מנסה לומר בעצם? הרי הזכרון המריר של
המרחב הפתוח והכבשים שגולשות מהר חברון אל הירדן ומעבר לו – כל אלה לא יועילו לנו,
כפי שגם ההאחזות בספר חוקים זה או אחר לא תועיל לנו. האמת היא שאנחנו תקועים, כל
אחד על הגבעה שלו. יכול להיות שחאג' חליל ומשפחתו יחכו על הגבעה שלהם עד להריסה
הבאה. יכול להיות שהם יעברו ליטא. יכול להיות שתושבי עמונה ישארו במקומם עד לרגע
האחרון ויכול להיות שהם יאלצו לעבור לגבעה אחרת. אני לא יכול לבקר, לא את אלה ולא
את אלה על ההתעקשות שלהם להיות על אדמה הזו דווקא. אולי, מה שנדרש כאן זו החלטה
עקרונית אם נשאיר את המציאות הקנינית לידי בג"צ, שמטבע הדברים מתייחס לכל
מקרה לגופו, נמשיך ונסתבך. אם להתייחס למודל שלא סובל מפופולאריות יתר כיום, אני
חושב שהקומוניסטים היו בכיוון הנכון בקטע הזה (הביצוע לעומת זאת היה לא משהו):
צריך הלאמה ורפורמה אגררית מקיפה. אבל,
וזה אבל גדול, זה חייב באופן צודק. כן, המלה הזו, צדק, נמצאת בכותרת של הרשומה הזו
ולכן נאלצתי להגיע אליה בסוף – והאמת שאנחנו קצת חלשים בקטע הזה. קצת סייעתא דשמיא
לא תזיק.
ד
הנה
היום הגיע לידי מאמר של תלמידו של ישי מבורך שפורסם בשנה שעברה בדעות תחת
הכותרת "מולדת לא לי: דת, מדינה ותיאולוגיה של אי הלימה". מפגישה אחת
חטופה בינינו ומקריאה בכתיבתו, נוצר אצלי הרושם כי מבורך יותר מתלמידיו האחרים של הרב שג"ר
זצ"ל לקח את הקטע הפוסט מודרני עד הקצה, ולטעמי קצת מעבר לו. המאמר עוסק
באופן כללי ביחס בין דת למדינה ונוגע גם לשאלת ההתנחלויות. בפירוש מעניין על קטע
מספר הזוהר העוסק בחטאו של דוד המלך עם בת שבע, מבורך מפתח רעיון על פיו הופעתו של
האלוהי בתוך המציאות היא הופעה של "אי-הלימה, שבה האלוהי נוכח כמייצר חוסר
סדר והפרעה למה שישנו". תמציתו של
המאמר והמשפט החותם אותו הוא כי "יש לחיות את מצב התקיעות והאין מוצא
החוקתי-הלכתי כמופע של התיאולוגיה של שבירת הכלים".
בקבלת המסקנה הזו יש פיתוי גדול – הפיתוי להכנע
ולהפסיק לשווק חלומות על הרמוניה כוזבת. אבל אני מסרב לקבל אותה. הכלים הפוסט
מודרניים של מבורך, שאותם אני סך הכל די מחבב, הם מצב נתון לא אידאל. לצורך הענין,
גם אצל האר"י הקדוש, שבירת הכלים היא מושג שיש לעמוד מולו נכוחה מתוך מבט כנה
על המציאות אבל עצם ההבנה הזו אמורה לעורר אל התיקון - לא לאימוץ השבר כסוף פסוק. במצב התקיעות הספציפי
הזה, קרי המקרה של יהודה ושומרון ותושביה היהודים והערבים התקועים על גבעות שמהן
הם לא יכולים לרדת, אני מסרב לבחור בריאליזם המכאיב של מבורך. כן, אני רוצה גאולה
(עם עדרי כבשים שגולשים במורד הר חברון , אל הירדן ומעבר לו).
