על שרידותם המופלאה של יהודי קאיפנג: סוכות תשע"ג

א

ביום שאחרי יום הכיפורים נסענו לקאיפנג לחגוג שם את חג הסוכות עם יהודי המקום.

קאיפנג היא עיר עתיקה מאד ולא גדולה במיוחד במחוז הנאן שעל הנהר הצהוב, באזור שנתפס בדרך כלל כערש לידתה של הציביליזציה הסינית. בעבר הרחוק, עד לפני אלף שנה בערך קאיפנג הייתה מקום חשוב מאד – בירתה של סין מספר פעמים, וככל הנראה העיר הראשונה בעולם שאוכלוסייתה הגיעה למיליון איש. כך, בתקופת פריחתה של דרך המשי בזמן שלטונה של שושלת סונג הצפונית הגיעו לקאיפנג גם יהודים שבאו ככל הנראה מפרס, מרכז אסיה והודו.

שושלת סונג איבדה את כל צפון סין בשנת 1127 אחרי נסיון כושל "להשתמש בברברים נגד ברברים" כלומר לשלם לעם לא סיני אחד להלחם בעם לא סיני אחר שכבר השתלט על צפונה של סין. באופן לא מפתיע, האורחים קיבלו תאבון, וכבשו את כל צפון סין כולל הבירה קאיפנג. אבל קיסרי הסונג הצליחו לברוח, להתמקם מחדש בעיר האנגז'ו ולהקים את שושלת סונג הדרומית. איתם ברחו ככל הנראה גם חלק מן היהודים. יהודים אחרים, החליטו להישאר וצאצאיהם נמצאים שם עד היום הזה.
 כל עוד דרך המשי הייתה פתוחה למסחר המשיכו להגיע דיווחים על יהודים בסין. מרקו פולו ואחרים שהגיעו לסין שהייתה תחת כיבוש מונגולי, מדווחים על יהודים בכמה ערים בסין, בעיקר בערי המסחר העשירות שלאורך החוף הדרום מזרחי. באופן בלתי מוסבר, דבר לא שרד מן הקהילות האלה. אולי הם פשוט עזבו כשכבר לא היתה סיבה כלכלית להישאר במקומות מרוחקים כל כך משאר העולם היהודי ואולי הם נבלעו במרחב הסיני. במה שיתברר לימים כהחלטה הרת גורל, החליטו קיסרי סין במחצית המאה ה-15 על מדיניות הסתגרות והמסחר בדרך המשי ובדרכי הים נפסק. כך נותרה הדלת לסין נעולה פחות או יותר עד שהבריטים פרצו אותה בכח במלחמת האופיום של 1840. כשאירופה נחתה בחוזקה על החוף הסיני, היהודים כבר מזמן לא היו שם. רק בקאיפנג , באורח פלאי ומוזר, הקהילה היהודית שרדה, ממש עד לסף העידן המודרני.

מתאו ריצ'י

במשך מאות שנים קיומה של הקהילה נשכח וככל הידוע לנו לא התקיים כל קשר בין יהודי סין ליהודים אחרים עד לגילויה של הקהילה לפני כארבע מאות שנה על ידי מיסיונרים ישועים. ב-1605 פגש מתאו ריצ'י, המיסיונר הישועי הראשון והמפורסם ביותר בסין, אדם בשם אי טיאן שבא לביג'ינג להיבחן בבחינות הקיסריות (בחינות על טקסטים קאנוניים שהיו תנאי קבלה למנגנון הביורוקרטי לקבלת תפקיד כפקיד בכיר) . האיש טען שהוא "ישראלי" (הוא לא הכיר את המילה יהודי) מאמין באל אחד, והייתה לו הכרות מסוימת עם התנ"ך. הוא גם סיפר לריצ'י שיש להם הרבה ספרים ובית כנסת מפואר. היוזמה למפגש הייתה של אי טיאן – הוא שמע על אנשים שבאו מן המערב, האמינו באל אחד אבל הכחישו בתוקף שהם מוסלמים. כמו רוב הסינים  אי טיאן מעולם לא שמע על הנצרות והסיק שהזרים האלה בוודאי יהודים. בשלב הזה כבר עברו דורות רבים של נתק בין יהודי קאיפנג לקהילות אחרות ברחבי העולם והאפשרות לפגוש יהודים אחרים הייתה מן הסתם משמעותית מאד עבור בני הקהילה. 

 במקביל, ריצ'י היה מעורב בחיפוש משלו, חיפוש אחר שרידיהם של קהילות נוצריות מזרחיות (הנסטוריאנים) שהיו בסין עוד בתקופתו של מרקו פולו כ-300 שנה לפני שהגיעו הישועים. כמו כולם גם ריצ'י קרא את הספר של פולו וידע על הנסטוריאנים אבל  כל המאמצים לאתר נוצרים כאלה עלו בתוהו. ביקורו של אי היה אם כן מרגש לשני הצדדים – שניהם היו משוכנעים שהעומד לפניהם הוא אח אבוד. בהתרגשותו לקח ריצ'י את אי טיאן לחדר תפילה לכרוע ברך מול ציור של מריה הקדושה ובנה המפורסם. טיאן חשב שמדובר בציור של רבקה ויעקב וזיהה תמונות נוספות של השליחים כדמויותיהם של בני יעקב (הוא שאל איפה שמונת האחרים). בנימוס סיני אופייני, גם הוא כרע ברך לפני התמונה, הוסיף שהם אינם נוהגים לסגוד לתמונות אבל אמר שמבחינתו לכבד את האבות זה בסדר. די מהר נפל לריצ'י האסימון – האיש שעומד לפניו איננו נוצרי כי אם יהודי (מאכזב קצת אבל גם מעורר עניין) שהתגלגל איכשהו לסין. (לצערנו קשה לקבוע איך  בדיוק אי טיאן הבין את המפגש כי מי שכתב עליו היה רי'צי.)

 ריצ'י בכל מקרה הבין שלפניו תגלית חשובה ושלח נוצרי סיני לקאיפנג לבדוק אם אכן מדובר ביהודים ואם הספר שברשותם הוא אכן ספר תורת משה. כשהתברר שכן, כתב רי'צי מכתב לרב הקהילה ובישר לו על ההתפתחויות החדשות ששמעם טרם הגיע לסין  דהיינו שהמשיח בעצם בא ושלתנ"ך הוסיפו עוד חלק. תשובתו של הרב הייתה יהודית מאד וסינית מאד. למרות שהוא וחברי הקהילה האחרים מעולם לא שמעו על הנצרות או על ישו הוא לא נפל בפח וכתב לריצ'י שעל פי המקובל אצלם המשיח יבוא רק בעוד 10000 שנה (מספר שהסינים משתמשים בו כדי לומר "הרבה"). בכל זאת למרות ההבדלים התאולוגיים ביניהם עדיין רב המשותף על המפריד. הרב סיפר כי הוא במצב גופני לא טוב והציע לריצ'י לרשת את תפקידו. להצעה זו היה תנאי אחד – ריצ'י חייב לשנות את דרכיו ולהמנע מעתה ולהבא מן הנוהג הבזוי של אכילת חזיר. ריצ'י לא מספר לנו איך הוא ענה למכתב אבל מציין שבביקור נוסף של חברי הקהילה נאמר לו שהרב נפטר ושבהעדר יורש, הקהילה מינתה את בנו שהיה בעל ידע מועט בכל הקשור לדת ולמסורת.

הקשר עם הישועים נמשך במשך זמן לא מועט ורוב האינפורמציה שלנו על הקהילה היא מנוצרים שונים שביקרו שם במשך השנים. מעבר לרצון לנצר אותם היה גם עניין גדול במסורות שלהם ובייחוד בדרך שבה הם הצליחו לשלב בין יהדות לקונפוציאניזם (הישועים טענו שקונפוציאניזם איננה דת וניסו להסתמך בין היתר על המונותיאיזם של היהודים. לרוע מזלם האפיפיור לא קנה את זה ואסר על נוצרים סינים לעסוק בפולחן אבות מה שהוביל בסופו של דבר להוצאתה של הנצרות אל מחוץ לחוק) מה שהלהיב אותם במיוחד היה הרצון להשיג ספרי תורה או טכסטים אחרים מיהודי קאיפנג. הישועים הניחו באופן שגוי שהיהודים הגיעו לסין בעבר הרחוק מאד, בתקופת בית ראשון (זאת על פי המשוואה השגויה אך הנפוצה: רחוק = נידח =עתיק). הם חשבו שאולי הספרים שברשותם הם הגרסה האמתית והלא מצונזרת של התורה שלנו, גרסה המכילה עדויות ונבואות חותכות לזהותו של המשיח. כל מה שנותר הוא להשיג את הספרים , להציג אותם לראווה לעיני יהודי העולם ולצפות להמרה המונית.  היהודים בקאיפנג אמנם לא הסכימו בשום אופן להעניק להם מספריהם אבל נתנו להם לעיין בהם. מיותר לציין מה רבה הייתה אכזבתם של הישועים לגלות שהספרים זהים בדיוק לספרי התורה של היהודים בכל מקום בעולם. 
האירוניה המרה היא שבסופו של דבר השמירה העקשנית של יהודי קאיפנג על הספרים שלהם גם אחרי שאף אחד לא ידע מה כתוב בהם (הספרים האחרונים שנכתבו,במאה ה-18 היו ככל הנראה מלאים בשגיאות וברור שהמעתיק לא ידע מה הוא כותב) לא הועילה להם. בסביבות 1850 בית הכנסת נחרב והרב האחרון נפטר. בעקבות התהו ובוהו ששרר בסין במחצית המאה ה-19 מצבם של מי שנותר מן הקהילה היה כל כך גרוע, שהם נאלצו למכור את הספרים לכל מיני מתעניינים זרים. פריטים אחרים שנותרו מן הבית כנסת ההרוס נקנו על ידי אחד המסגדים כך שהיום אין בקאיפנג שום שריד פיסי של הקהילה (למעט הצאצאים עצמם). נסיונות של קהילות יהודיות משנגהאי והונג קונג ליצור איתם קשר בתחילת המאה ה-20 לא נענו, אולי בגלל שלא היה מי שיקרא את המכתבים ואולי כפי שאבא שלי כתב  במאמר מ 1987, בגלל שהיהודים חששו להיות בקשר עם זרים בתקופה בה המערב השפיל את סין, שהלכה ושקעה אל תוך מצב קולוניאלי למחצה.

תרשים של בית הכנסת מ-1722

 כיום, במוזיאון העירוני יש לוחות אבן עם סיפורה של הקהילה אבל הגישה אליהם קשה: לא ברור בדיוק למה אבל כדי לראות אותם צריך לשלם 50 יואן (כ-30 ש"ח) ואסור בשום אופן לצלם. במקום בו היה בית הכנסת יש בית חולים. מדי פעם מגיעים תיירים שאותם לוקחים לחצר ומראים להם את מה שנותר  -מתחת למכסה פח מסתתרת הבאר הישנה של בית הכנסת. מדיווחים של אלה שביקרו שם מסתבר שמדובר פשוט  בחור שחור באדמה . זהו.

 הסיפור הזה הוא מדהים אם חושבים על התאריכים. בית הכנסת של יהודי קאיפנג נחרב בסביבות 1850, כלומר מאתיים וחמישים שנה אחרי פגישתם של מתאו ריצ'י ואי טיאן. ברור מן האינטראקציה בין המיסיונר לרב שהקהילה כבר אז הייתה במצב לא מזהיר. מעבר לניתוק מן העולם היהודי, סבלה קאיפנג ממה שמכונה "יגונה של סין" כינוי היסטורי לנהר הצהוב המציין את נטייתו לשטפונות הרי אסון ומצרות אחרות. בית הכנסת נהרס כמה פעמים ובמקביל קאיפנג הפכה להיות מקום די נידח ועני. העובדה שהקהילה הזו שרדה באיזושהי צורה  יותר מעשר דורות אחרי דיווחו של ריצ'י מעוררת השתאות. מה שמדהים עוד יותר הוא שזה לא סוף הסיפור. למרות שיהודי קאיפנג של היום אינם יהודים מבחינה הלכתית כבר הרבה מאד זמן, ולמרות שתרבותם היא סינית לחלוטין משהו עדיין נשמר. הזהות הזו, שנכון למצב לפני כעשרים שנה הייתה כבר חסרת כל השלכה מעשית נותרה בזיכרונם (וכל זה בלי טיפת אנטישמיות).

ב

"רבי יוחנן אמר [על מרדכי היהודי]: לעולם מבנימן קאתי, ואמאי קרי ליה 'יהודי'? - על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא 'יהודי'" (מגילה, יג ע"א)

בעצם, מה שנותר להם זה בעיקר השם הזה. אי טיאן הכיר רק את המושג “yiselie”    (ישראלי) אבל בשלב מסוים הופיע גם המושג“youtai”  ( (יהודי) וזה מה שהם מכירים היום. למעשה, אם ניתן להצביע על דבר אחד שהציל את הקהילה משכחה מוחלטת, זה השמות, במקרה זה שמות המשפחה שלהם. בשלב מסוים במאה ה-15, אחד מקיסרי המינג העניק להם שבעה שמות משפחה ( אי שכבר נתקלנו בו הוא אחד מהם).  השמות האלה מוכרים להם עד היום וכל אחד מהם יודע לאיזו משפחה הוא קשור, גם אם הקשר הוא קלוש ביותר. כל זה כמובן מאד סיני. כראוי לחברה שבה סוגדים לאבות, הסינים הם אלופי הגנאלוגיה ומודעים היטב לשמות אבותיהם גם דורות רבים אחורה.

  משיחות שערכתי עם כמה מהם הסתבר שחוץ מזה נותרה בעינה המסורת של אי אכילת חזיר, שהיה אולי סממן הזהות החזק ביותר כשמדובר על הבדלה מן העולם הסיני הסובב (בסינית כשאומרים "בשר" סתם הכוונה לחזיר). מאידך, איסור החזיר זיהה אותם עם המוסלמים שהיו ועודם רבים באזור הזה של סין. הצורך להבדל מן המוסלמים הוא כנראה הרקע לכך שבמקור היהודים היו ידועים כ"אלה שלא אוכלים את הגידים" התייחסות לאיסור אכילת גיד הנשה. השם הזה כבר נעלם מזמן אבל מסתבר שמנהג ההבדלה נותר אם כי בצורה חסרת חסרת תוכן וקצת אירונית. גם אחרי שההתבוללות שלהם הייתה בשלבים מתקדמים ביותר נהגו יהודי קאיפנג לא להתחתן עם מוסלמים (אבל עם סינים אחרים כן). חוץ מזה סיפר לי אחד מצעירי הקהילה כי בילדותו נאמר לו שהם גם לא מבקרים במקדשים (בודהיסטים, דאואיסטים וכו'). על קיומו של אלוהים למשל לא היה להם מושג.

בסופו של דבר למרות שחלק מהם אכן התאסלמו כנראה, נראה שככלל המירו יהודי קאיפנג את דתם בחוסר דת. כך, בדרכם הם נותרו נאמנים לשם יהודי גם כשמשמעות השם לא הייתה ידועה להם.

על חשיבות הזכרון הזה כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:

  "עיקר היהדות בקריאת שם ישראל כמו שנאמר זה יאמר לה' אני ובשם ישראל יכנה (ישעיה מד)

   שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל ודי....ובזה יובן מה דיהרג ובל יעבור על המרת דת

   להיות ישמעאל אעפ"י שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע וכן נזהרים על גילוי עריות

   ושפיכות דמים ואין כופין כלל על אותן שלוש עבירות דיהרג ובל יעבור אבל המרת שם ישראל לבד,

   זה שקול ככל התורה כולה" (צדקת הצדיק, נ"ד)

ג

מטרת הביקור שלנו בקאיפנג הייתה לערוך מעין סמינר לחברי הקהילה מסביב לחג הסוכות. הארגון שהביא אותנו, "שבי ישראל" הוא זה שתומך ביהודי קאיפנג ובהחזקת מרכז הקהילה "בית התקווה".הארגון ששלח אותנו הוא "שבי ישראל" ארגון שעוסק בקשר עם אנשים שהם מזרע ישראל בכל העולם (אנוסים בספרד-פורטוגל, בני מנשה ועוד קהילות מן הסוג הזה). שבי ישראל הם אלה שהביאו לארץ את שבעת  הבחורים הצעירים שנמצאים כאן בתוכנית גיור בגבעת המבתר, שיצא לי ללמד קצת בשנה שעברה. כמו כן בשנים האחרונות הם גם דואגים לכך שלקהילה יהיו מורים לעברית וליהדות (לרוב סטודנטים שלומדים באוניברסיטת הנאן שבעיר)

 למעשה בקאיפנג ישנם שני מרכזים (הם מכנים אותם "בתי ספר"). הסיבה לכך שיש שניים היא כאובה וקצת מעורפלת. מבלי להכנס יותר מדי לפוליטיקה הפנימית  של הקהילה הקטנטנה הזאת, אנסה לתאר את הפיצול בתמצות. בית הספר הוותיק הוקם על ידי אמריקאי בשם טים לפני קצת יותר מעשר שנים. לפני כן לא היה בקאיפנג שום דבר ולמרות מבקרים ומתענינים שהגיחו פה ושם לא היו קשר יציב וארוך טווח עם יהודים אחרים. טים היה הראשון שפעל בכיוון ומכאן שרבים מבני הקהילה בקאיפנג מוקירים אותו מאד. אלא שבשלב מסוים עלה חשד שטים הוא למעשה יהודי משיחי (מה שמכונה בדרך כלל – נוצרי) למרות הכחשתו של טים, החשד הזה התגבר כשלארוע גדול שנערך לכבוד חג הפסח לפני כמה שנים ביקש טים תרומות מנוצרים מהונג קונג. הנוצרים היו נלהבים לעזור, שבי ישראל קצת פחות.

דלת ביתה של אחת מחברי הקהילה. ה X האדום הוא שריד למנהג של הקהילה
 שקשור ככל הנראה במקור לסימון המשקופים

למותר לציין את הבעיתיות של מעורבות נוצרית במקום כזה, עם אנשים בעלי רקע כל כך מועט ביהדות. אומר רק שבביקור בביתה של אחת מחברי הקהילה ראיתי לוחות שנה בעברית ובסינית שהובאו על ידי אותם נוצרים מהונג קונג. החודשים העבריים והחגים היו שם אבל גם מובאות מן הברית החדשה, (שלא לדבר על הציורים המצועצעים של מלאכים בסגנון כנסייתי). [במן צירוף מקרים משונה מן הסוג שאני לא יודע מה לחשוב עליו, ראיתי שוב את אותם לוחות שנה בבית של חברים בקונמינג והסתבר שמי שהכין אותם הוא אדם חביב ביותר, נוצרי שוויצרי, בלשן דובר עברית, שהתארח אצלנו פעם לארוחת ערב כשגרנו בסין לפני שנתיים-שלוש.] אחרי שהתגלה הקשר הנוצרי של טים, הוקם מרכז/ בית ספר חדש שאליו עברו חלק מבני הקהילה (למעשה שלוש משפחות).

בית הספר בית התקווה נמצא בבנין אפור ומלוכלך במרכז העיר של קאיפנג. בכלל, ראוי שאחת התגיות של הרשומה הזאת תהיה המילה "אפור" (ואכן כך יהיה). קאיפנג היא עיר אפורה למדי ולמרות שנהנינו ממזג אוויר לא רע בכלל האוויר בעיר הוא מאובק וכאמור, אפור.  אומרים עליה שהיא נראית כמו שכל סין הייתה נראית בתחילת שנות השמונים (עוד דרך ארוכה יותר לומר אפור ומאובק). אבל למען האמת יש בה גם חן מסוים, חן של מקום ששמר על משהו מטבעו המקורי. בעיר יש שוק לילה מעניין ופארק גדול מסביב לארמון הקיסר המשוחזר.

כשתכננו את "הסמינר" שנעשה בקאיפנג חשבתי על היהודים שם כגרסה סינית של המטיילים הישראלים שבאו אלינו לבית היהודי בדאלי. בפשטות, חשבתי שהם, המתענינים ביהדות אך יודעים עליה מעט, יבואו אלינו בכדי  ללמוד תורה ולשמוע את דבר ה'. 
מה שלא הבנתי זה שבית התקווה הוא בית קהילה פעיל שבו חברי הקהילה נפגשים כל ערב שבת לתפילה ולארוחה משותפת ובאים לשיעורים,כרגע בעיקר בסקייפ, במשך השבוע. את כל זה הם עושים את זה בקביעות איתנו או בלעדינו. במילים אחרות, הקהילה עצמה קיימת. אמנם אין שם אף אחד שהוא יהודי מבחינה הלכתית (מעבר להתבוללות יהודי קאיפנג גם הגדירו את דתם על פי מוצא מאבא יהודי בניגוד להלכה המקובלת) ומדובר בקהילה קטנה (כ-15-20 בשבתות רגילות) ובכל זאת אפשר להתרשם שלא מדובר רק באוסף אקראי של אנשים. כמו בכל קהילה יש כאלה שרוצים ללמוד קצת  יותר על היהדות, יש כאלה שמזדהים בחום וללא מילים ויש את הבוהים, אנשים שבדרך כלל מסתכלים על הקיר בשעמום כשאני מדבר (יכול להיות שזה פשוט חוסר רצון להתאמץ להבין את הסינית שלי) ומהמהמים אמן לקידוש. מה שהופך את כל הסיפור לעוד יותר מוזר זו העובדה שחלק מחברי הקהילה המסורים ביותר אינם צאצאי יהודים כלל אלא רק נשואים לצאצאים. אבל הם באים כל שבת, שרים יחד את השירים שתרגמו להם, קוראים את קבלת השבת ואת קריאת שמע בסינית ובעברית, ואוכלים.

הם קיבלו אותנו בשמחה רבה. נראה שהם שמחים על כך שהם זוכים לתשומת לב ועל התחושה שזוכרים אותם למרות המקום המבודד (מנקודת מבט יהודית) שבו הם נמצאים. הרגשתי שהיה להם נחמד שבאנו להיות איתם ושהם נהנו לשמוע את בני הבכור מקשקש כמה מילים בסינית. האווירה הייתה נעימה ונינוחה, אוירה של ימים כסדרם. לא הייתה שם תחושה של חוסר גדול או של צמאון לשינוי. אף אחד מהם לא הביע בפני את רצונו העז לבוא ארצה או להתגייר.  מבחינתם היה נראה שהמטרה האישית שלהם הושגה – זהותם היהודית שבה אליהם. הקשר עם יהודים אחרים התחדש. הכל בסדר.

את הדברים האלה יש צורך לסייג קצת. הנינוחות שלהם לגבי מצבם נעצרת כשזה מגיע לדור הצעיר. הם עצמם (רוב חברי הקהילה הם בגיל העמידה או זקנים) לא מטפחים תקוות לשנות באופן משמעותי את חייהם. מה שמעניין אותם  בעיקר הוא עתיד הילדים שלהם. ככלל, נראה שעתיד טוב לילדים משמע אפשרות לעזוב את קאיפנג. הקשר המחודש עם יהודי אחרים הופכת את האפשרות הזו למעשית: 4 בנות כבר גוירו בארץ ועוד 7 בנים נמצאים עכשיו בתהליך. חוץ מזה יש גם מספר צעירים שנמצאים בארה"ב במסלולי גיור שונים ומשונים. חשוב לי לומר שאין כאן נסיון לרמוז  חס ושלום, שכל העניין הזה הוא תועלתני לחלוטין. אני לא חושב שמי שבא לערבי השבתות ולחגים ולשיעורים עושה זאת רק עבור ילדיו. כמו בכל מקום גם כאן כל שיקול הוא מעורב, וכל החלטה היא עקרונית כפי שהיא פרגמטית.  הבחירה להשתיייך לקהילה שיכולה גם לסייע בענינים גשמיים היא בחירה גם בבטחון ובזהות.
(עובדה היא שרובם לא באים. כיום ההערכה היא שפוטנציאלית מדובר בקהילה של 500 איש או קצת יותר. בפועל, בשני בתי הספר מגיעים כמה עשרות באופן קבוע. יש להניח שאם התוכנית הזאת להבטחת עתיד הילדים היתה אטרקטיבית כל כך גם המספרים היו בהתאם.)

ד

 על המסירות שלהם לעניין יעיד הסיפור הבא. הגענו לעיר ביום חמישי מאוחר מאד בלילה וערב סוכות היה ביום ראשון. נכון לשבת עדיין לא ידענו איפה נבנה את הסוכה שלנו. לבנין היה גג גדול אבל בעל הבית, איש עסקים ממחוז אחר לא הסכים שנבנה שם והכניסה לגג הייתה חסומה בשער נעול. למזלנו החג יצא בדיוק על חג אמצע הסתיו הסיני וגם על החג הלאומי (ה-1 לאוקטובר). כמו הרבה סינים אחרים בעל הבית תכנן לבלות את החג עם משפחתו במזרח סין. התוכנית של אנשי הקהילה הייתה לנצל את העדרותו של בעל הבית, לפרוץ את השער ולבנות את הסוכה על הגג בכל זאת, בתקווה שהוא לא יחזור עד אמצע החג בערך ונוכל להנות ממנה לפחות לכמה ימים. הרעיון היה שלהם והוא הדהים אותי. חשבתי שהעובדה שהסינים האלה מוכנים להסתכן כך, לעבור על החוק ולהסתבך עם בעל הבית עבור הסוכה מעוררת השתאות.

ביום שישי בערב הם החליטו בכל זאת לבדוק אפשרות אחרת, סוג של מרפסת פתוחה באותו בנין. הדלת לשם הייתה נעולה, וגאו צ'או, החזן של הקהילה התחיל לדפוק בעוצמה על הדלת של הבית שסמוכה למרפסת כדי לבקש שיפתחו לנו. השעה הייתה 11 בלילה והדפיקות החזקות האלה  נראו לי ולשאר הנוכחים גסות בלתי רגילה מן הסוג שלא תביא לנו הרבה רצון טוב בעניין הסוכה או בכל דבר אחר. אבל כפי שקורה לפעמים בסין, הסתבר שהסיטואציה הייתה שונה לגמרי ושהחזן שלנו ידע היטב מה שהוא עושה. הגבר שפתח לנו בסוף, לבוש בפיג'מה עם סיגריה ביד היה רגוע לחלוטין, אפילו קצת משועשע. מסתבר שהם חברים שעבדו ביחד פעם והוא נפנה מיד להראות לנו את המקום. המרפסת שהוא הראה לנו הייתה קצת קטנה אבל כבר חשבנו ללכת על זה כשלתדהמתנו הוא הציע פתאום לבנות על הגג ושלף מן הכיס את המפתח. בריצה קלה עלינו לראות את הגג הענק, המקום המושלם לבניית הסוכה. אחר כך ירדנו חזרה לדירה בהתרגשות. אשתו של גאו צ'או, לבנה, אמרה בדמעות: "לא ידענו שיש לו מפתח! ה' עוזר לנו. אין ספק שה' עוזר לנו". 

הסוכה שלנו בקאיפנג

בקיצור, בנינו את הסוכה שלנו והיא החזיקה מעמד כל ימי החג מבלי שאף אחד יבוא לשאול שאלות מיותרות.  כמנהג ישראל סבא בכל החגים הקדושים אפילו הספקנו לשבת אחרי ארוחת החג עם "בעל הבית" (ככה משום מה, קראנו לזה שנתן לנו את המפתח. את תפקידו האמיתי בניהול הבנין מעולם לא הבנתי) לשתות באיג'יו (יין אורז) בעוד אחד מחברי הקהילה שהצטרף אלינו אוכל מוח של כבש עם מקלות אכילה היישר מתוך הגולגולת.
  היא לא הייתה יפיפיה הסוכה שלנו אבל היא הייתה, לפחות בחלקה, כשרה ושמחנו בה מאד. זו רק הפעם השניה או השלישית שיש סוכה בקאיפנג מאז שהקהילה חדלה להתקיים לפני מאה וחמישים שנה.  בערב החג ישבו בה כארבעים איש. בניגוד לתכנון ובהתאם לאווירה לא אמרתי הרבה דברי תורה ולא לימדתי שיר, פשוט אכלנו ביחד. כשהייתי שם זה הטריד אותי כי חשבתי שצריך לתת להם יותר. עכשיו עולה בדעתי שהתוכן שיש לי להציע – דברי תורה, רעיונות, שירים – כל אלה זניחים לעומת  ההופעה המחודשת של שמם. הענין הוא כאמור עצם קיומה של הסוכה, עצם ההזדהות שלהם. הם לא צריכים לדעת הרבה, העיקר שהם שם.

ד

במסגרת שרידותם הפלאית של השמות, יש בקאיפנג רחוב אחד ששמו שרד זמן רב  מאד. קוראים לו "סמטת התורה (או כתבי הקודש) דרומה" והוא סמוך למקום בו היה פעם בית הכנסת. ברחוב הזה גרה עדיין אסתר, אשה צעירה וצאצאית למשפחת ז'או שהיו כנראה בשלב כלשהו שמשי בית הכנסת.

בביתה של אסתר יש מוזיאון קטן ובמוחה תוכניות גדולות. המוזיאון נולד להציג את סיפורם של יהודי קאיפנג וגם להביא לה קצת פרנסה. התכניות הם לבנות מחדש את בית הכנסת והפעם כ"מרכז תרבותי" שיציג את סיפורם של יהודי קאיפנג. לכאורה, לאור התנהגותם של הרשויות בעשרים השנים האחרונות נראה שהרעיון של אסתר הוא מעט הזוי. מאז סוף שנות השמונים מי שמזוהה בתעודת הזהות שלו כיהודי נאלץ לבחור להרשם באחד מקבוצות הלאום הרשמיות- כח'אני (בן הרוב הסיני) או כהואי (מוסלמים). לא מדובר במדיניות אנטי יהודית אלא בחשש מפני פתיחת תיבת הפנדורה האתנית של סין. בסין 56 לאומים מוכרים אבל עוד מאות המעונינים בהכרה רשמית. הכרה רשמית בקבוצה אחת תגרור אחריה תביעות נוספות. לטלטל את המערכת הזו עבור כמה מאות יהודים זה לא כל כך סביר.

אסתר, הבאר הישנה בחצר בית החולים ותמונות מן המוזיאון שלה

אבל במבט שני, הרעיון של אסתר הוא פחות מופרך ממה שניתן לחשוב. אתר כזה יכול למשוך תיירים רבים וקאיפנג היא עיר ענייה שלא תתנגד להופיע על מפת התיירות. בית החולים שנמצא שם כבר עבר ידיים לא מזמן ובוודאי שלא תהיה מניעה להעביר אותו למקום אחר. בהקמת משהו עם הכותרת "מרכז תרבות" יש דילוג אלגנטי על הבעיה הדתית. הקומוניסטים לא כ"כ אוהבים להקים בתי תפילה חדשים בייחוד לא לדתות שאינן מוכרות בסין כמו היהדות. אבל תרבות, כלומר משהו שאפשר לשים מאחורי מסך זכוכית עם כיתובית למטה, זה משהו אחר: זה כבוד לעבר, למורשתה של העיר, זה מוסד שיכול להיות בפיקוח מלא וזה, לפחות פוטנצאילית, כלכלי. ואכן אסתר טוענת שכבר פנו אליה "גורמים רשמיים" שמוכנים למכור את בית החולים אבל בשלב הזה לא היא ברור לה אם הם רציניים או לא ( נשמע קצת עלום אני יודע אבל זה מה שהיא אמרה)

המוזיאון שבביתה מעורר הערכה ואי נוחות במקביל. ברור שהיא הקדישה זמן רב לאיסוף כל פיסת אינפורמציה על הקהילה. את מה שאין היא משלימה קצת מן הדמיון – יודאיקה יהודית-סינית, גלימות תפילה, ציציות עם ין-יאנג, הופעות ריקוד על פי דרישה. בסין, אין סיבה שזה לא יתפוס. ביונאן למשל, מסורות מומצאות או משוחזרות הם דבר שבשגרה (בסרט מימין  דוגמה לשחזור מקאיפנג. ריקוד "מסורתי" מן הארמון הקיסרי המשוחזר). הנטייה הטבעית של רבים היא לראות בדברים מן הסוג הזה זילות, מסחור או חוסר אותנטיות. אבל במקרה של אסתר הרושם הזה עלול להיות מטעה מאד. המסירות שלה להחייאתה של הקהילה בוערת בה. על פי דבריה נראה שהיא לא מעונינת להתגייר או לעלות לארץ. אני מניח שהיא יודעת שטכנית זה לא ממש רלבנטי בשלב הזה של חייה (היא בגילי בערך, נשואה לסיני מן השורה). מה שמעניין אותה זו הקהילה בהקשרה הסיני. הרעיון הוא שהמרכז התרבותי הזה יהיה מקום קהילתי שבו יוכלו אנשי הקהילה גם לעבוד, להפגש ולהציג את הסינתיזה היהודית סינית המיוחדת שנוצרה שם<!--[if !supportFootnotes]-->[א]<!--[endif]-->. על הפרויקט כמו גם על סיפור נידחותם של יהודי קאיפנג היא מספרת בדמעות. הקמת בית הכנסת מחדש היה החלום של סבא שלה והיא נחושה להגשים אותו.

ה
את ימי החג בילינו בפגישות עם אנשים שונים מן הקהילה. הסברתי כמיטב יכולתי על מהותו של החג, על היציאה לסוכה לחסות בצל האמונה, על העלייה לרגל לבית המקדש וכו'. מנסיוני, סינים מצטיינים בכך שהבעת פניהם לא מסגירה את פנימיותם כך שקשה מאד לדעת באיזה אופן הדברים השפיעו עליהם ומה בדיוק התקבל על הלב. אבל הם נהנו מאד למשש ולהריח את ארבעת המינים ונענעו אותם לכל ששת הכיוונים, כל אחד בתורו, בדייקנות רבה וברצינות שובת לב.

ו

מן הארמון הקיסרי המשוחזר בקאיפנג: אחד מיועצי הקיסר בהפסקת סיגריה

אתמול התקשר אלי גדעון (אין קשר משפחתי), אחד הבחורים הסינים שלימדתי מישיבת גבעת המבתר עם בשורות טובות. נקבעה להם זמן לבית הדין לגיור ונראה שסוף סוף התהליך הארוך מאד שהם התחילו יבוא לסיומו. הרשומה הזו היא על יהודי קאיפנג ולא על הביורקרטיה של הרבנות הראשית (נושא בעל איכויות נדירות: משעמם ומקומם בעת ובעונה אחת). לכן לא אתאר את המעט שידוע לי מהמניעות שעמדו בדרכם. רצינותם בכל מקרה, הוכחה מעבר לכל ספק - שלוש שנים של לימודים והמתנה לוועדות רחוק מאד מן הבית ומכל דבר מוכר, ללא אפשרות לעבוד, להתחתן או לעשות דברים אחרים שאנשים מן השורה, גם בסין, עושים בשנות העשרים לחייהם. אני שמח עבורם מאד, ומקווה שיהיה להם קל כאן, שהם יזכו לכבוד הראוי, שיחפצו בקרבתם.(ושה' ישלח להם שבע כלות טובות שיודעות להכין תה ירוק, כמנהג בית ישראל אשר בסין)

<!--[if !supportEndnotes]-->

---

<!--[endif]-->

<!--[if !supportFootnotes]-->[א]<!--[endif]-->  ואכן הייתה שם סינתיזה כזאת אבל לא מן הסוג שהיא מתארת. אני בספק רב אם ליהודי קאיפנג היה ין-יאנג על הציצית אבל היה להם חשוב להשתלב בעולם הערכים הקונפוציאני שסבב אותם. כך בין היתר, על פי דיווחי הישועים, לצדו של בית הכנסת היה היכל שהוקדש לפולחן האבות. הפולחן נעשה בהדלקת קטורת ולא היה לאבות הישירים של חברי הקהילה אלא לאבות האומה, בייחוד לאברהם אבל גם ליצחק, יעקב, משה ועזרא.