חפש בבלוג זה

יום שלישי, 19 ביוני 2012

קניין וצדק בארץ ישראל: בעקבות האירועים בתקוע ד' ובגבעת האולפנה






אזהרה: למסמך הזה אין מסקנות או הצעות להמשך, רק תהיות ומבוכות שמחכות לפתרון.

"וגם לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת כמו שכתוב 'וגר זאב עם כבש וכו' כי מלאה הארץ דעה', שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גודל הדעת שיהיה אז. כי על ידי הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת כמו שכתוב 'כעס בחיק כסילים ינוח' וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום" (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו, ו')

א
לאחרונה הולך ומסתמן שארגוני השמאל החליטו כי הדרך לקידום חיסול ההתישבות ביהודה ושומרון טמונה בשימוש במושג קנין פרטי. כפי שהארועים בגבעת האולפנא הוכיחו, טענות הקנין הפרטי יעילות בהרבה מן הטענות המופשטות והעקרוניות יותר על הפרה של החוק הבינלאומי. מן הפרספקטיבה של שלום עכשיו (כפי שמפורט באתר שלהם), החוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה) קובע שכל ההתנחלויות הם בלתי חוקיות אך בתי המשפט שלנו מסרבים להכריע בענין זה המוגדר כנושא מדיני שיקבע על ידי ממשלת ישראל. בכלל, בשלום עכשיו אוהבים לדבר על החוק הבינלאומי  ועל הגבולות הבינלאומיים כעל קוד מקודש של צדק אובייקטיבי וחסר פניות שירד אלינו היישר מהאלים. נשיאת העיניים אל החוק הבינלאומי נובע מכך שהחוק הישראלי לא מוצא חן בעיניהם. אבל הם אוהבים לשכוח שגם החוק הבינלאומי נקבע על ידי בני אדם עם תפיסות ואינטרסים מסוימים. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לחוק הישראלי המייצג אולי רק אינטרס של צד אחד, הרי שהחוק הבינלאומי מייצג את האינטרסים של שחקנים אחרים שאין להם שום קשר לאזורנו[1]. זכות הקנין הפרטי לעומת זאת היא לכאורה חסרת עוררין ולכן בעלות מוכחת נעקפת בצו בית המשפט.
נושא הקנין עולה עכשיו ביתר שאת גם כאן אצלנו בתקוע ד'. מסתבר שבתוך השטח של תקוע ד' ישנם אדמות חקלאיות השייכות לתושבי הכפר השכן שלנו תוקוע. מאז הקמתה של תקוע ד' לפני כעשור בעקבות רצח הנערים ב-2001, הכניסה לאדמות האלה נעשית אך ורק בתיאום הצבא וככל הנראה מוגבלת למסיק זיתים פעם בשנה. בשבועות האחרונים, תקוע ד' עלתה על הכוונת של ארגוני השמאל וישנה פעילות נמרצת שם לטובת כניסה ועיבוד של האדמות באופן רציף. מנגד ישנה פעילות נגדית בהנהגתה הבלתי רשמית שלפעילת הימין המקומית שלנו קרני אלדד ובהשתתפות נשים בירוק למניעת כניסתם של הפלסטינאים לשטחי היישוב ולהמשך הסטטוס קוו. במקביל, ישנה עלייה ניכרת במקרי ידוי האבנים בתוקוע על מכוניות ישראליות. על רקע זה נערכו מספר הפגנות והכביש של תוקוע אף נחסם פעמיים במחאה על זריקת האבנים (מדובר אגב, לפחות בחלק מן המקרים באבנים גדולות מאד. במילים אחרות זוהי לא רק מחאה סמלית אלא נסיון אמיתי לפגוע).
כמו בכל מה שקורה כאן, התחושה הראשונה שלי היא תחושת הבורות המביכה. אני מתגורר בתקוע כבר כמעט 3 שנים ולא היה לי מושג שישנם אדמות שנויות במחלוקת (מעבר למחלוקת הכללית על עצם קיומם של התתנחלויות). אני מרשה לעצמי להניח שאני לא היחיד. הכשרון המדהים שלנו לבורות ולעיוורון הוא נושא בפני עצמו (לרשומה או לקינה נפרדת) וכל זה בדברים המתרחשים לא בשומרון הרחוק אלא ביישוב שלי. החלטתי לבדוק את העניין – לכאורה משימה אפשרית. לכאורה, לפחות בנוגע לבעלות פורמלית אין כאן מחלוקת – כולם מודים כי השטחים שם עובדו על ידי פלסטינים בעבר ונמצאים בבעלות פרטית. על פי הנתונים של שלום עכשיו (שאותם כמובן צריך לקחת בערבון מוגבל ביותר) כ-51% מן השטח של תקוע ד' (וכ-13% מתקוע ב'-ג'!) הם בעצם בבעלות פרטית, פלסטינית כך  שהשאלה היא רק אם וכיצד לאפשר כניסה של פלסטינים לאדמות האלה.
במקביל, לפני כמה ימים קיבלתי מייל המוני ממישהו שמציע הסדר לתסבוכת של גבעת האולפנא. רבנים וראשי המתנחלים יכריזו על כך שהם מתנגדים לגזל של אדמות פרטיות וכי לא יעשו זאת בהמשך. הבעת החרטה הזאת אמורה לשכנע את בית המשפט העליון כי מדובר בטעות חד פעמית מצערת אך לאחר שהיא נעשתה יש מקום להשאיר את הבתים על מקומם בכדי למנוע את הסבל שבהריסתם. לכאורה, פתרון מתבקש – בנייה על אדמות מדינה – כן, בנייה על קרקע פרטית  - לא. נפסיק לקחת אדמה פרטית והכל יבוא על מקומו בשלום.
אבל האמת היא שהמייל הזה על כוונותיו הטובות מאפיין את התמימות המסוכנת שלנו, תמימותם של הבורים. "הוויתור" שלנו על הקרקעות הפרטיות ביהודה ושומרון לא יביא את השלום ואפילו לא יציל את גבעת האולפנא משום שבפועל ההבחנה בין קרקע פרטית לבין אדמות מדינה היא הבחנה שלנו. עבור הפלסטינים החלוקות האלה הם חסרות משמעות  משום שכל מפעל ההתנחלויות נתפס כגזל. אז מהו קניין ומהו גזל? ברור שעבור רבים כאן משני עברי המתרס, אין שום פעולה שהצד השני יכול לעשות שיש לה משמעות קנינית. כך, ממחשבות על תקוע ובית אל  התעוררה בי שאלה על משמעות הקנין כאן ביש"ע ובארץ ישראל בכלל, וגיליתי כי עבורי לפחות זוהי, בלשון רבנו, קושייה של החלל הפנוי שכל באיה לא ישובון.

ב
בשבת שעברה דיברתי עם חבר, בן היישוב שהתגורר שנים רבות בתקוע ד' ומכיר היטב את המחלוקת על הקרקעות. לתפיסתו, לאחר הרצח של הנערים יעקב מנדל ויוסף איש רן בואדי ב-2001, הערבים איבדו את זכותם לגישה אל הואדי וממילא גם לאדמות החקלאיות הסמוכות. במילים אחרות, הקמתה של תקוע ד' שנעשתה בתגובה לרצח היא גם פעולה של הפקעת שטח וביטול הקנין הפרטי על ידי תושבי תקוע. (אגב, רוצחי הנערים מעולם לא נתפסו אך ההערכה הייתה כי הם  אכן היו מתוקוע או לפחות ברחו לשם). אני התקוממתי וטענתי כי מדובר בגזל, (כפי שאולי ניחשתם, טענותי לא התקבלו).
אבל האמת שאם חושבים על זה לרגע, העמדה הזו היא לא שונה מאד ממה שכולנו, כלל תושבי מדינת ישראל חושבים על מעמדם החוקי של האדמות והכפרים שננטשו ב-1948. בלי להכנס לענין החוקי, התפיסה הרווחת שלנו (ואני כולל את עצמי כאן) היא שהמלחמה ואולי גם הסירוב של הערבים לקבל את תכנית החלוקה שהציע האו"ם, מהווים מן איפוס של זכויות הקנין. מי שהפסיד במלחמה, הפסיד גם את זכויותיו על הקרקע, ללא קשר לפעולותיו הפרטיות. נכון יש הבדל אחד ניכר והוא שרוב הערבים של 48' ברחו או הוברחו מה שאיפשר למדינה להכריז על נכסיהם כעל נכסי נפקדים המועברים לרשות המדינה. במילים אחרות המדינה עשתה מה שצריך כדי למנוע מן הבורחים לחזור ולתבוע את בתיהם. כידוע, לא תמיד חיכו שתושבי הכפרים יקחו על עצמם את עול הנפקדות – לפעמים עזרו להם קצת, גם אחרי שהמלחמה נגמרה. (הדוגמה של איקרית ובירעם היא מפורסמת: תושבי הכפרים שהיו סמוכים לגבול הלבנוני נתבקשו להתפנות במהלך מלחמת העצמאות עד שהמצב הבטחוני יאפשר את חזרתם. מאז הם מנהלים מאבק ממושך לחזור, אך ללא הצלחה.  על אדמת הכפרים נבנו היישובים קיבוץ ברעם, דובב, שומרה ועוד.  שמעתי ממישהו שגר בעכברה שליד צפת שקרה דבר דומה בכפר הערבי קדיתא).
כמובן שכל הנושא הזה של אדמות מדינה השתנה לחלוטין אחרי מלחמת השחרור מעצם העובדה שהמדינה התחלפה. ביטול הקניין הקודם חל לא רק על ערבים. כך למשל, סבא רבא שלי, רבי יהודה אלעזר רכש קרקעות באזור נבי סמואל בואכה רמאלה מתישהו במהלך תקופת המנדט. (אני לא יודע עם המוטיבציה לרכישה הייתה פרטית או לאומית. עוד בסוף התקופה העות'מנית הוא היה מעורב בנסיון של כמה אנשים מן היישוב הישן לגאול קרקעות באזור שבו נמצאת עכשיו שכונת רמות, תכנית שלא יצאה לפועל בגלל הבלגן של מלחמת העולם הראשונה). רבי יהודה נפטר ב-1950 אבל דוד שלי, יעקב אלעזר ז"ל ניסה לתבוע את האדמות האלה אחרי מלחמת ששת הימים. למרות שהמסמכים הרלבנטים עוד היו בידיו בקשתו נדחתה. כנ"ל גם לגבי רכוש יהודי אחר (בחברון למשל) שנרכש לפני 1948.


ג
יש גלגלים שאי אפשר להחזיר אחורה. גאולת קרקעות היא אבן הפינה של הציונות – לפעמים קונים בכסף מלא, לפעמים מפצים לאחר מעשה, לפעמים נותנים לצבא לקחת מה שצריך מסיבות בטחוניות. זה המהלך שאנחנו נמצאים בו כבר מאה שנה.
בקיצור, המושג הזה "אדמה פרטית" הוא קצת פחות יציב ממה שהוא נשמע. אנחנו לא חריגים במובן הזה - מדינות רבות מפקיעות שטחים פרטיים מפעם לפעם בכל מיני תואנות. הרי הכנסת הייתה יכולה לקבל את חוק ההסדרה והקניין הפרטי של הפלסטיני מגבעת האולפנה הייתה מתבטלת. בג"ץ של 2012 פסק נגד הרעיון אבל יש להניח שבג"ץ בישראל של שנת 1950 היה פוסק אחרת. נושא הבעלות הוא אם כן כביש ללא מוצא. בתי המשפט מעולם לא יכריעו בו כי ביטויו החוקיים הם החיצוניים והנזילים ביותר.
בקיצור, הדיון החוקי הזה לא ממש מטריד אותי וברור שלא ממנו תבוא הישועה. ברור שכל ההתדיינות הזו שקצת הרשתי לעצמי להשאב אליה, זה ריקוד מסביב לנקודה, מסביב למחלוקת עצמה. השאלה האמיתית בעיני היא האם אפשר יהיה, ביום מן הימים לעשות כאן צדק.
אני יודע שלקרוא לנושא הצדק "השאלה האמיתית" זה קצת יומרני. ברור לי שהשאלה הזו לא מטרידה במיוחד את מרבית האנשים שחיים לידי. השכנים שלי הם אנשים טובים בכל קנה מידה, טובים כל כך עד שאני נוטה לחשוב שאני הוא זה שטועה, טועה בעצם העלאת השאלה, אני זה שלא מבין את המצב האמיתי בו אנחנו נמצאים. מבחינת רבים מהם אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה (מי יכול להתווכח עם זה?) וכל ההתיחסות לזכויותיו של האויב בהקשר הזה הוא מסוכן ולא ראוי משום שהוא מחליש את עמדתנו. הקניין הלאומי שלנו על הארץ והיכולת לחיות כאן בבטחון חשובים יותר מחייו הפרטיים של חקלאי זה או אחר.
תוואי גדר ההפרדה מסביב לכפר וואלג'ה
אז אם כל זה ידוע, למה זה עדיין מטריד אותי? האם זה פשוט חוסר היכולת שלי לקבל את המציאות בה אנחנו חיים ולומר שהצדק יאלץ לחכות? מה אני לא מבין כאן?


ד
אמרתי כבר שהבורות משגעת אותי. הבורות שלי, התחושה שהצליחו איכשהו לנתק אותנו מן המציאות המתרחשת מתחת לאף שלנו. בסופו של דבר מה שמפריע לי זו לא הבורות עצמה  אלא הבחירה המושכלת שלנו שלא לדעת. אם, כפי שרבנו כותב, השלום מתגדל על פי הדעת, הרי שהבחירות של רבים מאיתנו הם נגד הדעת – נגד הרצון לשאת הפכים או לראות את המציאות גם מעבר לנקודת המבט המקומית שלנו. הבחירה הזו היא מעין הצהרה, שפינה אחת של הלב שלנו חסומה. אפשר לקרוא לזה "שער הרחמים" שלנו, שחסום באבנים 'עד כי יבוא שילה'.
זה מזכיר לי סטיקר שראיתי לאחרונה על אחד הרכבים כאן עם הכיתוב הפשוט "המתנחלים צודקים". ככה – פשוט צודקים, תמיד וללא עוררין. העובדה שאי צדק לא מטרידה רבים מן הציבור כאן, איננה נובעת מכך שמדובר בחזון אוטופי. הצדק לא מתבקש כי אין בו צורך. כי המתנחלים צודקים. העובדה שיש חלקים מן הציבור בארץ שלא מודע לכך שנושא הצדק כבר הוכרע זו כבר בעיה אחרת.
להמחשת הענין בואו נדמיין איך שיקול הצדק יכול לעבוד. תארו לעצמכם שמועצת יש"ע או גוף אחר יוצא בהכרזה  הבאה:
"לאחר בדיקת תוכניות הבניה ביישוב X ולאור מצוקת הדיור בכפר  Y החלטתנו היא כי למרות החשיבות העליונה שאנחנו רואים ביישוב כל חלקי ארץ ישראל, הרי שלאור הפגיעה המובהקת במרקם חייהם של שכיננו החלטנו לבנות את השכונה החדשה במיקום אחר/ לבנות לגובה/לעבות יישובים אחרים וכו'"
האם מישהו יכול לדמיין אמירה כזו בכלל? כמובן שלא. אפילו אני כותב את המילים האלה בחוסר נוחות.

ה
מי שצודק באופן אבסולוטי אין לו שום צורך להסתכל על הטועים. אני לא יודע מה הפתרון הרצוי בתקוע ד' או בגבעת האולפנא. אבל אני מאמין שאיכשהו הוא קשור גם לצרכים של האנשים האחרים שגרים כאן, (אתם יודעים, אלה מהמוניות הצהובות ואתרי הבנייה). תחושת הצדק שלנו היא כל כך ממכרת עד שלפעמים נראה שהסכסוך הזה הפך ממאבק על קיומנו למהות קיומנו. מהגנה על הלאומיות שלנו ללאומיות עצמה. התחושות שלי מתחזקות לנוכח ההערות ששומעים מדי פעם (ושנאמרו במפורש לנחום לאחרונה ועלו לדיון בפורום של "ארץ שלום") שהצלחה שלנו בקידום השלום תביא בהכרח לתהליך מואץ של התבוללות, כלומר של נישואי תערובת עם ערבים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל עצם הפחד הזה מותיר אצלי רושם שאנחנו ממש זקוקים למלחמה הזאת. בלי השנאה וההגדרות, בלי האויב הנורא הזה איך נישאר אנחנו?


[1]  כך למשל מדברים לפעמים על כך שיש צורך לוותר על הגולן בגלל שהגבול נקבע כגבול בינלאומי. שוכחים שלא אנחנו ולא הסורים היינו מעורבים בהחלטה הזו, אלא נציגי ממשלות בריטניה וצרפת. כך הופך השיקול הקולוניאלי המקומי לחקוק בסלע ולחובה מוסרית.