חפש בבלוג זה

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

הדרך לאוש, ה-17 לדצמבר 2002

ובכן, היה לנו השנה ערב מוצלח ביותר לכבודו של רומי, ערב שהיה בו קצת מן הכל: חומוס, סיפורים, סיבובים, שירה, יין, פארודיות של מלחמת הכוכבים ביוטיוב.

סיפרתי בעל פה את הסיפור הראשון שהופיע כאן, על המפגש שלי עם רומי. להלן תיאור הנסיעה שלי מבישקק לאוש (קירגיזיסטן) שנכתב  ב-17 לדצמבר באותה השנה.


ביום בו עלה ג'לאל א-דין לשמיים,
התעוררתי מכאב ראש לפני הזריחה. נזכרתי בבירות ששתיתי עם הזוג האוסטרלי בערב הקודם. גיאולוגים. אחת יותר מדי כנראה. המחשבה על הנסיעה הארוכה המצפה לי עייפה אותי. קמתי להתקלח. המים היו חמים וטובים והכאב החל לסגת. בסוף אזרתי כח לצאת אל הקור.

לקח לי הרבה זמן למצוא מכונית טובה. הכל היה יקר כל כך. העבירו אותי, ממכונית למכונית, ובשלישית ישב מקדימה איש אחד עם פנים טובות מאד וזה שימח אותי. חיכינו כמה שעות עד שהמכונית תתמלא (זו הייתה מציאות הזמן האינסופי, שבה לחכות שעות לנסיעה היה דבר מתקבל על הדעת). בצהריים הגיעו שתי נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת. שמחתי גם בהם כי ידעתי שבניגוד לבחורים הצעירים והפרועים שבאו איתי מאוש לבישקק הנשים לא ישתכרו ושעכשיו ניסע ויהיה בסדר. האשה המבוגרת התיישבה לידי והיה קצת צפוף בלאדה הקטנה אבל זה לא הפריע לי בכלל כי היה קר מאד. נזכרתי בג'אלאל א-דין.

כל הדרך הייתה מושלגת ושלג דק ירד בלי הפסקה. נסענו לאט. בערב עצרנו במסעדה קטנה ומבודדת בהרים. אכלתי לחם ותה והם אכלו מרק כופתאות. הקירות היו מצופים פורמייקה בדוגמת גרניט אפור שהזכירה לי את המשטח במטבח של אמא שלי. ידעתי שהמשטח הזה הוחלף מזמן ושהיום יש לו צבע אחר אבל לא הצלחתי להזכר בו. המטבח הזה והאוקינוס נראו רחוקים באותה המידה. (ידעתי שהגעתי לנקודת המרכז של אסיה.)

במכונית קלטתי שהם מדברים עלי הרבה (הם לא קלטו את השם שלי וקראו לי "גורדון") אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. אחרי ערב של דיבורים ארוכים עם האוסטרלים היה לי נוח בשתיקה. רציתי בכל זאת לספר להם משהו על ג'לאל א-דין אבל לא ידעתי איך. נרדמתי.
התעוררתי לקול שירתן של הנשים. הם שרו כל כך יפה. הסתכלתי על השעון  - נותרו עוד כמה שעות לחצות, חשבתי "הם שרים לך ג'אלאל א-דין",

נרדמתי והתעוררתי לפרקים. במעבר ההרים האחרון כשהבוקר כבר האיר המכונית נתקעה ולא הצליחה להמשיך כי הכביש היה חלק מדי. יצאנו החוצה לעזור, למשוך ולדחוף ולהניח שרשראות ברזל ולקפל אותם ולפזר אדמה על השלג. הכביש היה מלא באנשים שהחליקו ונפלו וצחקו בפה מלא והכל היה נראה כמו קרקס קירגיזי לבן ומעורפל. את העלייה טיפסנו ברגל והנהג נסע ואסף אותנו למעלה במקום בו הכביש התיישר. צחקנו הרבה אבל אחר כך ראינו מכונית שנפלה עמוק לשוליים וכולם הרצינו ומלמלו "אללה הוא אכבר".
היום שלו כבר עבר והצטערתי קצת כי לא חגגתי ולא סיפרתי לאף אחד, רק הייתי שוב בדרך, והתפללתי שזכותו תגן עלינו. (וכך בעודו עולה שוב השמיימה, הגענו לאוש)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה