זכרון קצר של תשע"א

א

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בבעיה הזו – כשאני מנסה לחשוב על השנה החולפת קשה לי לזכור אותה. כלומר, אני זוכר אירועים מסוימים, רגעי שיא, אבל רוב הימים הרגילים ואפילו השבתות והימים הטובים, נמזגים אחד לתוך השני בצורה בלתי מובחנת. ככלל, נראה כי רב הנשכח על הנזכר. חלקים גדולים של השנה שעברה חלפו על פני מבלי להשאיר כל חותם נראה לעין.

ב

השנה קרו לי כמה דברים גדולים או לכל הפחות דבר אחד גדול באמת. בני השני, יותם שלום, נולד בתחילת חודש ניסן. לפני כן היה ההריון וכל דאגותיו והציפיה המתוחה ללידה טובה. לפני כן, בימים האחרונים של השנה הקודמת עוד עמדתי על המרפסת שלי בז'ונגדיאן, בדרום מערב סין, והתפללתי.  בשבוע שלפני ראש השנה, לפני שנה בדיוק עשינו את דרכנו הארוכה חזרה לארץ. מקונמינג להונג קונג ומשם לעמאן ולתל אביב עמוסים במאה קילו של מזוודות ובהריון אחד צעיר.

ג

 (פתאום זה נראה לי טבעי לחזור לזכרון של סין כי סין היא ארץ הזכרונות. כאן חיים, שם זוכרים)

בצפת, אחרי ראש השנה, ראינו את העובר לראשונה ונסענו, מאוששים, לחפש מקום לגור.

בתחילת השנה הזו, עוד חשבתי שיש סיכוי למצוא מקום בצפון (לא אספר כאן על הצער הגדול ועל העיר האבודה כי כל  אלה שייכים לשנה שעברה). אבל למרות שבדקנו כמה מקומות, הפתח הצפוני לא נפתח ואנחנו חזרנו לתקוע. מה שהחל בשנה שעברה כוויתור כפוי הפך השנה למציאות. החלום על בית קבע נזנח והוחלף בחיפוש אחר הארעי הנוח ביותר. השנה הארעיות הגיעה לשיאה – לא מעבר אחד אלא שניים בתקופה של כתשעה חודשים. את האריזה, הסחיבה והפריקה אני זוכר היטב (אם כי אני מתבלבל בין הפעם השנייה לראשונה ולקודמותיה). בעצם, מי אמר שאין לי זכרונות מהשנה?

ד

השנה עמדתי במסדרון בית חולים ביקור חולים בירושלים וניסיתי להמתיק את הדינים במחיאות כפיים ובריקודים. זה עבד -  המרירות שהסתתרה מעבר לפינה, הומתקה. והיה לי באביב הזה, שמחה גדולה.

אז היה לנו השנה גם זמן שמעל לטבע, זמן נסי (והנס הזה רוצה שירימו אותו עכשיו).

ה

השנה, שנת החזרה לארץ, מצאתי את עצמי יושב בבית, יושב מול המחשב וקורא ומקטלג וכותב ומוחק, על השולחן הכבד והישן של אבא שלי. הרגשתי לפעמים שמשהו השתבש. סין שהייתה עבורי מקום התנועה והזרימה והפלא הצטמצמה פתאום אל תוך קירות החדר הקטן הזה. המציאות החיה התחלפה פתאום בספרים על המציאות. הבחירות שבחרתי התגלו להפתעתי כארוכות טווח. זכרונות מן הסוג הזה מעיקים עלי ואני משתדל להמנע מהן.

ו

השכחה הזאת, הטבעית במובן מסוים, מטרידה אותי. היא גורמת לי לחשוב שבחלק לא מבוטל מן הזמן בו אני חי אני לא ממש נוכח. קצת הפוך למה שאומרים על אברהם אבינו שהיה "בא בימים" - שכל הימים שלו היו מלאים, שהוא היה שם בכל המציאות של חייו הארוכים. אני מודע לכך שזו מטרה קצת לא מעשית אבל אני לא בטוח אם אני יכול לומר את זה גם על חצי מן הימים השנה. (אני באמת לא יודע, וזו בדיוק הבעיה)

ז

מחרתיים אני נוסע לאומן,  להיות  ביום הזכרון אצל הצדיק, מחזיר האבדות. גם הפעם אני נוסע כדי להזכיר ולהזכר ברצון האמיתי. השופר של ראש השנה מזכיר לנו ולקב"ה את רגעי הקירבה הגדולים שהיו לנו  - בריאת האדם, עקידת יצחק, מעמד הר סיני. למשוך את הזכרון עד למקומות האלה ולקשור את הכל אל הרגע הזה ממש, זה הסיפור של היום הזה, יום "זכרון תרועה".

כל פעם אני נזכר אחרת – פעם מדיבור, פעם בעצימת עיניים, פעם בהקשבה לאלפי רגליים רוקעות על רצפת הציון הקדוש. בהתחלה אני לא בטוח למה באתי אבל בסוף אני נזכר.

ח

כמעט ששכחתי שרציתי גם לאחל לכל החברים היקרים (רלבנטי גם למי שקורא את זה באמצע השנה) שנה טובה, שנה של רחמים פשוטים וזכרונות טובים וימים מלאים. תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום.

תובנה אחת מצעדת המיליון

למה דתיים מתנערים מן המחאה הזו? השאלה הזו הטרידה אותי כל השבוע. האם העובדה שהפעילים הם חילונים הוא העניין? האם זה בסך הכל הפחד מכך שהכל יתגלה כמזימה שמאלנית? או שאולי זו פשוט המבוכה שלנו על כך שבעצם אין לנו מה לומר  על צדק חברתי.( מי אצלנו באמת שואל שאלות על כלכלה? )

[ זה מזכיר לי משהו שפורסם בשם הרב מלמד בעיתון בשבע לפני כמה שנים. הוא דן בשאלה מה עדיף, קפיטליזם או סוציאליזם והגיע למסקנה כי סוציאליזם הוא הגרוע בין השניים וזאת משום שסוציאליזם משמעו לחיות מכספי הביטוח הלאומי וכידוע רוב מבקשי הסיוע מביטוח לאומי הם ערבים.
כדאי בכלל להתחיל ולהתנצח עם הטענה המטופשת והמנותקת הזו? אני חושב שאני אוותר על זה לעת עתה]

אבל אתמול הלכתי עם אשתי לצעדת המיליון, שדווקא היו בה כמה דתיים (אם כי פחות ממה שרואים בדרך כלל באירועים גדולים בירושלים) ושם ראינו משהו ששפך קצת אור על השאלה הזו.
 וכך היה: הגענו די מאוחר, אחרי הנאומים ויזהר אשדות ולא הרבה לפני שירת  התקווה. אחרי שהכל נגמר, שוטטנו במורד רחוב קינג ג'ורג'. בפינה שמול בית אביחי הייתה התקהלות רועשת - מסתבר שחלק מן הפעילים השתלטו על בניין נטוש עם הכינוי הנחמד "החזיר". על הגג שמעל לקומה הראשונה עמדו שני בחורות עם תופים ודגלים, ולמטה התקהלות לא קטנה של צעירים בעיקר מצוידים בתופים ומשרוקיות. די מהר הענינים התחילו להתחמם. אנשים התחילו לרקוד, בהתחלה ברחבה שמתחת לבנין ואחר כך בכביש. הרוקדים חסמו את הצומת בתנועות רחבות ובחיוכים גדולים. חלק מן הנהגים התחילו להתעצבן קצת.  האווירה הייתה סוחפת מאד ומוזרה קצת. משהו במסיבתיות הזו לא ישב אצלי טוב. ואז הבנתי  פתאום מה קורה אצלי - אני דוס ואני רגיל להפגנות אחרות לגמרי.
הפגנות של דתיים הם הפגנות של שברון לב, צער ומוסרנות. יוצאים לרחוב כי נעשה פה עוול וזה איום ונורא ולא צודק בכלל. כדי להסביר כמה מה שקורה הוא רע לעם ישראל נשתמש במילים חריפות, נלבש טלאי צהוב, נתאבל.
במה שונה המחאה הזו? לכאורה לא אמור להיות הבדל. גם כאן מדובר על עיוות מוסרי, גם כאן יש נבל שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה, גם כאן מדובר על עתידנו ועתיד ילדינו. ההבדל הוא שמשום מה דתיים לא מצליחים להפגין ולשמוח בו זמנית. הציבור הכללי (בהעדר מלה טובה יותר) מצליח בכלליותו להכיל את המורכבות הזו באופן מרשים ביותר. מסתבר שאפשר לשמוח ולמחות באותו הזמן. ליתר דיוק, השמחה עצמה, הריקודים האלה מתחת לבנין הנטוש הם הם המחאה.
כך, בעוד אנחנו בעולם הדתי מצליחים למחות רק בדיבורים ובאנחות, בזעקות שוד ושבר הרי שהחברים הצעירים שהיו ברחובות אתמול עלו על הבריקדות בריקוד משוחרר. אני אומר אנחנו כדי שלא יהיו לכם אשליות - אני לא הצלחתי להצטרף לגמרי למסיבה. זו לא חרטה או הכאה על חטא - אין לי רצון "להתגבר" על ההסתייגויות שלי בתחום הזה (בכל זאת הרשיתי לעצמי למחוא כפיים בכח  ואפילו לחייך).
 הנקודה שלי כאן היא אחת: הסיבה שדתיים, במיוחד מן הזן האידיאולוגי לא מגיע היא לא  בגלל שהם לא מזדהים עם הרעיונות או אפילו עם האנשים. הסיבה היא שבמחאה הזו פשוט אין מספיק מסכנות. אין בה בכי. מתוך הראיה החד מימדית והמתגוננת שלנו נראה שיש כאן סתירה: מחאה על אי צדק שנראית כמו פסטיבל עליז. במקום שק ואפר אוכלים סושי ומנגנים. מסקנה - כנראה שהכל מזויף, כנראה שהם מפונקים שרוצים שיתנו להם הכל בכפית. אחרת הם היו בוכים יותר וקונים רק פיתות וגבינה לבנה.
באופן אירוני יכול להיות שההתמכרות שלנו למוסרנות ולראיה שטחית של המציאות החברתית היא תוצר של יותר מדי אקטיביזם:  עודף הפגנות, עודף נאומים, עודף סיסמאות. צורך אובססיבי לחלק את המציאות לאנחנו והם. עכשיו השאלה היא רק איך שוברים את הקליפה הזו. אני עדיין חושב על זה (רעיונות יתקבלו בברכה)