ספינת הגאולה של דילן

לכבוד יום הולדתו השבעים של בוב דילן אני מביא כאן את אחד משיריו האהובים עלי ביותר. נזכרתי בשיר הזה לאחרונה לאחר שלמדתי עם חבר מדרש יפיפה שמופיע בעמודים הראשונים של מסכת עבודה זרה שמתאר את היום העתידי שבו יבואו הגויים לדין לפני הקב"ה. המדרש עצמו ארוך ועמוק מדי להתייחסות כאן ואומר רק שהוא נוגע פחות או יותר בכל השאלות המרכזיות על היחס בין ישראל לעמים (וכמובן משאיר הרבה מאד פתוח). מה שהזכיר לי את השיר הוא מה שקודם למדרש והוא דיון בנוגע למלה "אידיהן" המופיעה במשנה בפתיחת המסכת ("לפני אידיהן של גויים שלושה ימים אסור לשאת ותת עמהם") . על פי דעה אחת מדובר באידיהן באל"ף  ומדובר במלה שמשמעה חג אבל גם מפלה בעקבות הפסוק "כי קרוב יום אידם" (דברים לב, לה). פרשנות זו היא עקרונית והיא ביטוי של האמונה כי סיום הסכסוך הארוך עם הרעים (ואולי עם העולם בכלל) יהיה במפלה, כלומר בתבוסה של צד אחד ובנצחון מוחלט של השני. גישה שניה גורסת כי המלה במשנה היא "עידיהן" עם עי"ן. על פי גישה זו ומבלי להכנס לפרטים מיותרים, יום הדין הוא יום של משפט ועדות (שהם יעידו בעצמם או שיעידו על ישראל) שבמהלכה האמת תצא לאור. במילים אחרות גישה זו שמהווה השראה למדרש הארוך, כוללת בתוכה הנחה כי לעתיד יבוא לא תהיה מפלה אלא סוג של בירור שבו הצדק יצא לאור וממילא כל האינטראקציה עם הגויים והעולם היא בדרך ששואפת לאיזשהו תיקון ולא לנצחון גרידא (המשפט אגב מסתיים בצחוק גדול שצוחק הקב"ה אך ללא כל עונש מפורש)

אבל לי נראה שבוב דווקא הולך יותר לכיוון הפירוש הראשון ולדעה שבסוף תהיה הכרעה אלימה וחד משמעית שבה    האויבים, יוכרעו "כמו שבטו של פרעה וכמו גלית".

אין ספק שגישת ההכרעה נשמעת טוב יותר בשיר. אגב, מסתבר שהאויבים שהיוו השראה לשיר, לא היו ממש עובדי עבודה זרה אלא פקידי מלון שסירבו לאכסן את בוב המוזנח (רק התערבות של ג'ואן באייז הצילה את המצב).  בכל מקרה הנה השיר בצירוף כמה פסוקים באותו הכיוון.

When the Ship Comes In

Oh the time will come up 
When the winds will stop 
And the breeze will cease to be breathin'. 
Like the stillness in the wind 
'Fore the hurricane begins, 
The hour when the ship comes in. 

Oh the seas will split 
And the ship will hit 
And the sands on the shoreline will be shaking. 
Then the tide will sound 
And the wind will pound 
And the morning will be breaking. 

סערסססערה, דממה ואוניות למחוז חפצן: "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים.  הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְהוָה וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה. וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו.  יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג.  יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.  וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.  יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.  וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם.  יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (תהילים, ק"ז)

בקיעת הים ושבירת המציאות: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה“  (זכריה, יד, ח)

Oh the fishes will laugh 
As they swim out of the path 
And the seagulls they'll be smiling. 
And the rocks on the sands 
Will proudly stand, 
The hour that the ship comes in. 

And the words that are used 
For to get the ship confused 
Will not be understood as they're spoken. 
For the chains of the sea 
Will have busted in the night 
And will be buried at the bottom of the ocean. 

A song will lift 
As the mainsail shifts 
And the boat drifts on to the shoreline. 
And the sun will respect 
Every face on the deck, 
The hour that the ship comes in. 

הצחוק העתידי: " אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהילים, קכ"ו)

תיקון הדיבור: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה, ג, ט)

שבירת כוחו הקמאי של הים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם (ישעיהו כז, א)

שיר חדש: "שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ שירו לו ברכו שמו בשרו מיום ליום ישועתו בכל העמים נפלאותיו (תהילים צ"ו)

"ולעתיד, שיחדש את כל העולם כולו בבחינת ארץ ישראל, אז יתנהג כל העולם כולו על ידי השגחה לבד, כמו ארץ ישראל, ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם כולו על ידי השגחה לבד, שהוא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. ואז יתער שיר חדש לעתיד, שהוא ניגון של השגחה, בחינת נפלאות, כי אז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ח').

Then the sands will roll 
Out a carpet of gold 
For your weary toes to be a-touchin' 
And the ship's wise men 
Will remind you once again 
That the whole wide world is watchin'. 

Oh the foes will rise 
With the sleep still in their eyes 
And they'll jerk from their beds and think they're dreamin'. 
But they'll pinch themselves and squeal 
And know that it's for real, 
The hour when the ship comes in. 

Then they'll raise their hands, 
Sayin' we'll meet all your demands, 
But we'll shout from the bow your days are numbered. 
And like Pharaoh's tribe, 
They'll be drowned in the tide, 
And like Goliath, they'll be conquered.

העולם כולו מתבונן: "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיהו, סב, ב)

גילוי האמת: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים, לב, לט)

הגאולה האחרונה כמו הראשונה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.  יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה" (מיכה ז' טו-טז)

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנְנִי אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְשָׁבַרְתִּי אֶת זְרֹעֹתָיו אֶת הַחֲזָקָה וְאֶת הַנִּשְׁבָּרֶת וְהִפַּלְתִּי אֶת הַחֶרֶב מִיָּדוֹ" (יחזקאל, ל', כב)

מחשבות ליום העצמאות

(נכתב בחפזון רב, כי מסתבר  שהגן של הבן שלי נסגר ב-12 לכבוד יום הזכרון) 

כשחוזה המדינה הלך לבית עולמו ספד לו הרב קוק בנאום מפורסם שמכונה "המספד בירושלים" שבו הוא מתאר את הרצל כמנהיג "עקבא דמשיח בן יוסף" כלומר ביטוי מסוים של הכח הזה הנקרא משיח בן יוסף. למעשה, הקריאה בהספד מגלה שהראי"ה משתמש במושג הזה לא בהכרח על מנת לשבח את הרצל באופן אישי (שמו אגב, לא מוזכר כלל) אלא כדי לעורר לתפיסתו על הציונות כתנועה התופסת את תפקידו של משיח בן יוסף. המאמר כולו מבטא צער מסוים על מה שנתפס בעיני הרב כפספוס הגדול של עם ישראל והוא אי היכולת לפשר בין שני הכוחות – משיח בן יוסף, העוסק בתיקון הגשמי והכללי ומשיח בן דוד שתפקידו הוא רוחני ומיוחד לעם ישראל. לדבריו, ההפרדה הטרגית בין הכוחות היא הסיפור שלנו מאז פיצול ממלכת דוד על ידי ירבעם בן נבט. גלגולה המודרני של הקרע הזה נמצא בעוינות של ממשיכי יוסף, הציונות החילונית אל התורה ולומדיה ומאידך סרובם של ממשיכי בית דוד, לומדי התורה להכיר בכך שגם העשייה הגשמית היא חלק ממהלך הגאולה.

מה שמעניין אותי השנה במיוחד בנאומו של הרב קוק הוא ההתייחסות למסורת חז"ל המבוססת על המסופר בספר זכריה, כי משיח בן יוסף יהרג. הפסוק בזכריה משמש בסיס להספד: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר.בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב, י-יב). המילים "והביטו אלי את אשר דקרו" מיוחסת למותו של משיח בן יוסף. לאחר שהרב מדבר על מותו של משיח בן יוסף כפספוס גדול, הוא מתייחס להספד שמופיע בפסוק הנ"ל  "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים". בתפיסתו, המספד הוא ההכרה הרטרואקטיבית הנחוצה של עם ישראל שששני המשיחים הם נצרכים ולמעשה בלתי נפרדים. ואלה הם דברי קדשו:

." אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בית יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות. ע"כ יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהן בנויות להיות מתאחדים, וכ"כ גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו"

מותו של משיח בן יוסף הוא אם כן תהליך בלתי נמנע והמספד עליו הוא מובנה אל תוך המציאות הגאולית.על פי מסורת שמובאת במדרשים יהרג על ידי ארמילוס הרשע. (ארמילוס מייצג את המלך האחרון של רומי ששמו דומה למלך הראשון, רומלוס). אבל למרות שמותו של משיח בן יוסף כתוב בנביא ובמדרשים הרי שלדעת האר"י ז"ל סוג המוות עדיין ניתן לשינוי. וכך כותב על כך ר' חיים ויטאל בפרי עץ חיים:

הזהיר לנו מורי זלה"ה מאוד, ביום א' שהלכנו על ציון שמעיה ואבטליון בהתפללנו שם, והכפיל שם לנו לומר, שנזכיר בכל תפלה ותפלה, לכוין במלת דוד עבדך, שיחיה משיח בן יוסף, ולא ימות ע"י ארמילוס הרשע, והוא נקרא כסא דוד עבדך.

ואכן, כך מודפס בחלק מן הסידורים הספרדים שיש לכוון בכל תפילת שמונה עשרה על "הכסא" לבית דוד, שהוא בן יוסף, שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע. בהמשך מופיע הסבר מפורט שלא אכנס אליו כאן על הדרך בא הוא כן ימות שעיקרה שצדיקי הדור יגנו עליו על מנת שהוא ימות בצורה טבעית "בסוד הנשיקה". (הציטוט כולו נמצא בתשובתו של הרב שמואל אליהו בנושא זה באתר כיפה  כאן: http://www.kipa.co.il/ask/show/17697)

למה אני מזכיר את כל זה בערב יום העצמאות? כשהרב קוק הקביל בין הציונות למשיח בן יוסף הדברים היו נועזים מאד ויצא עליו קצף גדול. הייתי אפילו מוסיף כי בדידותו בעמדה הרואה את שני המשיחין כיחידה אחת ניכרת מתוך דבריו. בסוף הוא גם מביא את הדרשה על החכמים המבקשים שלא לראות בחבלי משיח כשמולם עומד ר' יוסף שמוכן "לשבת בצל גללי החמור [חמורו של משיח] ובלבד שאראנו". אין ספק שאומר הדברים מזדהה עם הרב יוסף (כאשר החרדים מזוהים  עם אלה שאין בהם כח לסבול את מרירות החבלים). חלוקת התפקידים בין שני המשיחים, המופיעה בהרחבה בספר על תורה הגאולה של הגאון מווילנה "קול התור"  מייחסת למשיח בן יוסף תפקידים כמו גאולת הארץ, מלחמה באויבים וקיבוץ גלויות. הגר"א אפילו אומר במפורש שכל זה יתרחש במאתיים וחמישים השנים שמשנת ת"ר (1740) ועד לשנת תש"ן (1990). החזון שלו אפילו כולל התיישבות קולקטיבית בסגנון קיבוצי אם כי חשוב לציין שהכל מלווה בעבודת ה', בניגוד למה שקרה בפועל. כך או כך לתפיסתו של הרב קוק ושל הגר"א יש כיום בסיס עובדתי לא מבוטל. אם נקבל את ההנחה שהציונות היא לכל הפחות "העקביים" של משיח בין יוסף, טענה שלדעתי עומדת היטב במבחן ההיסטוריה, הרי שתפיסתו של האר"י רלבנטית לנו במיוחד.

  למעשה, מה שהאר"י אומר הוא שהמעבר בין התיקון הגשמי לתיקון הרוחני יכול להיות מעבר של שבר אלים או מעבר בדרכי שלום. הוא תמיד יכלול אלמנט של מוות אבל טבעו של המוות נתון במידה רבה בידינו, בתפילות שלנו על כך שלא ארמילוס הרשע יכניע את בן יוסף אלא הטבע. אני חושב שזו תפילה שגם מי שבקורתי מאד כלפי מדינת ישראל יכול לקבל. אם המדינה היא ביטוי של הכנה, כסא וכד' הרי אנחנו מכירים בכך שהיא, לפחות בצורתה הנוכחית תפנה את מקומה בסופו של דבר למשהו אחר באופן מהותי. המעבר הזה יכול להיות אלים וטראומתי ולהסתיים בהבנה בדיעבד על חשיבות הגשמי והרוחני גם יחד, כפי שאומר הראי"ה. ואולי אפשר גם להפוך את הסדר – להבין את חשיבות התהליך כבר עכשיו, ולהתפלל שבן דוד יכול להגיע גם בלי מותו האלים של אחיו, בן יוסף.

בשנים האחרונות זוהי הכוונה שלי בתפילה לשלום המדינה – למעברים קלים ולא כואבים מדי בין חומר לרוח, להודיה בזמן הווה ולא רק אחר מעשה, ולכך שאת ארמילוס הזה אנחנו בעצם בכלל לא צריכים בסיפור שלנו. וכבר ידועים בזה דברי ר' נחמן : משיח יכבוש את כל העולם כולו בלי יריה אחת".